נזר, נזיר ונזורה - פרשת 'נשא'
"אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַיהוָה"
הפרשה עוסקת בנדרו של מי שרוצה להיות נזיר,
בתנאי ושלבי נזירותו, ובמחויבותו בסיום התקופה להקריב קורבן, ולגלח שערו ולהקריבו כקורבן. "וגִלַּח הַנָּזִיר... אֶת רֹאשׁ נִזְרוֹ וְלָקַח אֶת שְׂעַר רֹאשׁ נִזְרוֹ וְנָתַן עַל-הָאֵשׁ ".
מיהו לפיכך הנזיר?
נזיר הוא מי שמתחייב ומטיל על עצמו מספר הגבלות, כדי לחוש קרוב יותר לה' (להתמקד ביחסו לאלוהים), או מסיבה אחרת כמי שמרגיש צורך ל'עבוד' על עצמו, על 'יצרו הרע'- על חולשותיו ותאוותיו. (לפי דעה רבנית אחת, הוא מי שמגן על עצמו מההשפעה השלילית של היין עליו).
נדר הנזיר כולל שלושה תחומים: איסור שתיית יין, איסור תספורת השיער, והתרחקות מטומאת מתים.
הנדר הוא לזמן מוגבל, ולאחר הנזיר צריך להקריב קורבן מיוחד.
נציין כי משמעות נזירות זו שונה מהקיים בדתות כמו נצרות, בודהיזם, הינדואיזם, לפיהן נדר הנזיר כולל תחומים רבים,
כגון הימנעות מחיי אישות, וחיים מחוץ למסגרת החברתית.
בדתות אלה הנזירות היא ערך מקובל ואף מעורך.
[לעומת זאת באסלאם ובדת הסיקית יש איסור על נזירות כזו].
האם המקרא מעריך את הנודר להיות נזיר, וממליץ על כך?
קשה לענות על שאלה זו.
אך נדמה שהמקרא מקבל מצב זה, ואינו רואה בו מהלך בלתי רצוי או שלילי. נציין כי אין לנו כלל מידע על מצב הנזירות במקרא, ועד כמה היתה זו תופעה נפוצה. מכל מקום אין היא זהה וקשורה בנבואה.
במסכת 'נזיר' נשמעת בקורת על הנזיר, הוא נחשב כחוטא!
רבי אלעזר הקפר אומר שחטאו הוא שציער עצמו מן היין.
ההימנעות משמחת היין היא חטא. כמו לומר אין צורך להצטער,
כדי לעבור תהליך נפשי של תיקון עצמי. וזו מבטאת שלילה ודחייה של העולם החומרי כמסוכן. מה שעומד בניגוד לעמדת המקרא וחז"ל.
ביקורת אחרת נשמעת על הנזיר מאחר שהוא מתנהג כמי שמתאהב בדמותו שלו, כמי שיש לו משיכה לעצמו. כך מסופר על נזיר בתקופת בית שני, שנהנה משיערו הארוך והיפה (כאבשלום במקרא) וסלסל בשערו, היינו הוא נהפך לנרקסיסט! (כיוסף המתגאה בשערו במדרש).
כך הנזיר מתגדר (ומתגנדר?) בהראותו שהוא שונה וייחודי מכולם.
ביקורת אחרת נשמעת דווקא במסכת 'נדרים', שם נאמר כי כל הנודר כאילו 'בונה במה לעצמו', היינו מתרחק מהציבור, ויוצר לו מסגרת חיים משלו. הנדר כשלעצמו כבר יוצר תודעה של היפרדות מהחברה.
לפיכך, נדמה שיש רתיעה רבנית ברורה מהנזורה, והחשש העיקרי הוא שהנזיר יפרוש מדרכי הציבור, יתכנס בתוך עולמו ויפסיק להשתתף בחיי הקהילה. (כיוון זה גם משתקף מפירושים רבים כמו לדוגמה 'כלי יקר').
*לעומת זאת, נציין כי מדברי הרמב"ן בפירושו, משתמע שאין בהתנהגות ובנדר הנזיר כל מאפיין שלילי, ואולי להיפך.
במצבו הנזיר הינו קדוש, ועזיבת הנזירות היא היא החטא.
*לאחר חורבן המקדש אפשרות הנזירות התבטלה.
אך מה הרלוונטיות של הנזורה היום?
במאה העשרים נודע תלמיד אחד של הרב א"י קוּק בכינוי 'נזיר', דוד כהן, מאחר ונהג כמה מנהגי נזירות (אי שתיית יין ואי גילוח השיער), במטרה להשיג את הנבואה שלדעתו אמורה להתקיים בארץ ישראל.
האם יש לתת לגיטימציה מחודשת לפרישות זמנית ומאורגנת (Retreat ) של כאלה הרוצים לעבוד על עצמם ביחידות?
האם היהדות חוששת מידי מדרכים רוחניות עצמאיות?
האם יש להעניק הכרה לאלה שאינם יכולים לחיות לממש את דרכם במסגרת הקהילה והציבור, ומעוניינים לפרוש לזמן מה?
אנו סוברים שיש לענות בחיוב על שאלות אלה, ושיש לפתוח דיון מחודש במודלים שונים של נזורה מודרנית ועכשווית.