הקולקטיב- העם, ביום הכיפורים, ומוזכרים בו מספר רב של הנחיות ומושגים. אך אלה מבטאים ומסבירים גם את מעשה הכפרה באופן עקרוני, מעבר למקרה הזה. נתייחס בקצרצרה באופן סמלי לכמה מהם. נפתח ונעיר כי אחת ממילות המפתח בפרק זה היא ללא ספק 'כפר'. המלה או השורש מופיעים 23 פעמים (ב- 34 פסוקי הפרק), בכלל זה גם במלה 'כפורת'(7 פעמים), וכן מופיעה שלוש פעמים המלה 'פרוכת' (הקרובה במשמעה לשורש זה) .אם כך, אנו עוסקים פה בעיקר כיסוי ובהסתרה שהם משמעות השורש 'כפר', ולכן גם במשמעות הנגדית של גילוי וחשיפה. (משום מה המלה 'סליחה' לא מצויה כאן. מדוע? אך על כך נדון בהזדמנות אחרת). *הווידוי - "וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶתּ כל עֲוֹנֹת..." עקרון אחד ידוע, הוא הווידוי על החטא. אם אין ווידוי, היינו אם אין הכרה מלאה בחטא, ואמירה מפורשת וגלויה של החטא – אין תהליך הסליחה והכפרה מתקיים. זהו שלב הגילוי וההתבוננות בחטא. כך יש להימנע מהכפירה בחטא- הכיסוי והדחקת החטא, העלמתו באופן שלילי. היינו הסירוב להכיר ולראות את החטא שבנו (החוזר ומופיע גם אם אין אנו מודעים לכך כלל). *כפורת ודם- "וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וְהִזָּה בְאֶצְבָּעוֹ עַל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת קֵדְמָה וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת..." מעשה הכפרה והווידוי מתבצעים דווקא בנוכחות הכפורת. היא מכסה הארון המסתיר את 'לוחות הברית' שבתוכו.(ההסתרה היא בענן הקטורת: "וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת ת הַכַּפֹּרֶת"). כך על החוק (לוחות הברית) לא להיות חשוף ומגולה במעמד זה. חשיפת החוק מול ההכרזה על החטא שלנו תהיה ביזויו של החוק, ואולי גם ביזוינו אנו עצמנו, מה שיקשה על התהליך. (האם החוק נוכח כאן יותר דווקא במעמדו כמכוסה?) *הזית הדם יש להזות את דם הקורבן על הכפורת (ולא על לוחות הברית שבפנים!). הדם הוא הנפש. זהו אקט סמלי של הנפש, המחשבה. מבלי התכוונות פנימית של האדם אין כל משמעות למעשה. אך הדם הוא גם משהו 'ממשי'. בדומה לדקירה פיסית בגוף, כך הדם מונע הפשטת יתר של האירוע הזה. את האירוע צריך לחוות באופן פיסי גופני, ההרגשה שאנו גם נותנים מבשרנו. במעשה זה אנו מגלים את כוונותינו בגוף ובנפש שהם יחידה אחת שלמה.
*השיחרור " וְכִפֶּר הַכֹּהֵן ... וְכִפֶּר ... יְכַפֵּר .... יְכַפֵּר לְחֻקַּת עוֹלָם לְכַפֵּר...." כל הפעולות האלה מטרתם לכפר על החטא, היינו להסתיר את החטא שלנו, אף שלא ניתן למחוק אותו לגמרי. בסופו של דבר עלינו להימנע מהתבוננות ממושכת בחטאנו. התורה תובעת טהרה, במובן לפיו היא אוסרת עלינו להתענג מהחטא שלנו, ול'דשדש' בו לאורך זמן. היעד הניצב לפנינו הוא להיות 'טהורים' לפני ה', מכאן שהכפרה היא הכרח וחובה. מי שלא יוצא ומשתחרר מחטאו ומתודעת החטא, ממשיך לגלות את חטאו, ונשאר בתחושת אשמה מושכת הוא הוא החוטא. ההימנעות מתהליך זה מסיבות שונות, כמו הענשת יתר עצמית, היא הסירוב הכיר גם בכוחו הגואל של החוק.