מוות בקודש - מאת יואב לוי

בפרשה ('שמיני') ובהפטרה מדובר במותם של אלה הסמוכים אל הקודש,

שמקורו בנוכחותם בקרבת הקודש.

בפרשה מדובר על מותם של בני אהרון, נדב ואביהו, בתוך המשכן לצד המזבח.

בהפטרה (שמואל ב' ,ו) מתואר מותו של עוזה כאשר הוא אוחז בארון הברית.

במהלך חנוכת המשכן, כאשר מוקרבים קרבנות, שני הכהנים הצעירים

נדב ואביהו מוסיפים אש על המזבח: "וַיִּתְּנוּ ...אֵשׁ".

אך אש זו נחשבת ל'אש זרה' ואסורה, ולפיכך הם מתים באש,

כאשר אש אחרת יוצאת ושורפת אותם:

"וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָֹה וַתֹּאכַל אוֹתָם - וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְהוָֹה".

מה היה אם כך חטאם של השניים?

טעותם של נדב ואביהו היתה ברצונם להמשיך את האש האלוהית, שירדה לפני כן על המזבח, להאריך את שהותה, ולהינות ממנה עוד ועוד זמן.

כךך הם רצו להמשיך את החוויה הרוחנית שלהם ושל העם.

למעשה לא היתה כל כוונה רעה במעשיהם.

'אש האלוהים' – אש הדבקות כה הלהיבה אותם, והם ביקשו להתענג עוד יותר.

*אך הם יצאו מהשליטה העצמית הנחוצה.

לפני שהם הוסיפו את האש שלהם, כבר היתה אש ה' מצויה על המזבח

" וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהֹוָה...". בעוד שהעם כבר הגיב לכך,

וחשש והסתפק בחוויתו בנוכחותה של האש הראשונה,

בני אהרון בקשו להוסיף עוד ולחרוג מהגבולות.

*כך לעיתים תאוות היתר לקדושה, אי היכולת הנפשית להסתפק

בקיים ובמה שניתן הופכים למסכני חיים. זוהי אי היכולת להכיר במה שכבר

ניתן. החסר הפנימי הגדול מדי והבלתי נשלט מביאים להתבטאות להתנהגות פסולים.

החיפוש אחר האקסטזה המתמשכת מביא ל'חילול ה''.

זוהי כפיית הקדושה באופן מלאכותי.

הדחף המיסטי הזה ל'עוד ועוד נוכחות' מוביל בסופו של דבר לפגיעה

בעקרון הקדושה. מיסטיקה חוצה גבולות מובילה למוות.

האש הזרה שהקריבו השניים היא האש של דמיונם, התשוקה לשכרון מהאש!

כך התורה יוצאת כנגד מיסטיקה קיצונית זו.(לפחות ב'מעמד הציבורי').

*בהפטרה בספר שמואל מתואר חטאו של עוזה, ההולך בתהלוכה

שנשאה את ארון הברית. בחושבו שהארון יפול מהעגלה, עוזה מחזיק בארון.

וַיָּבֹאוּ עַד-גֹּרֶן... וַיִּשְׁלַח עֻזָּה אֶל-אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֹּאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר.

התגובה , של עוזה היא מוות בו במקום :

וַיִּחַר-אַף יְהוָה בְּעֻזָּה וַיּכֵּהוּ ... וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים.

מהו אם כך חטאו של עוזה עליו נענש במוות?

עוזה איננו מנושאי הארון, אין זה תפקידו כלל.

חטא עוזה הוא בהתנהגות מתוך דחף או אינסטינקט, כאשר הוא שוכח לגמרי

את תפקידו שלו ואת מעמד קדושת הארון.

עוזה מבקש רק להגן על הארון, כאשר הוא חושב שהוא נופל מתוך העגלה.

אך מתוך הזדרזותו להגיב, הוא בעצם מעיד, מבלי להתכוון לכך כלל,

שהחפץ הזה הוא כשאר החפצים שאינם קודש, והוא נוגע בו מבלי שהוכר כרשאי

לגעת. הוא לא הבין את מעמדו של הארון. זוהי שגגה פשוטה ותמימה כי כוונתו של עוזה היתה טובה. בהתקרבות היתר אל האובייקט, בניגוד לבני אהרון, הוא פועל מתוך המניע של 'תנועת חול' ולא מתוך 'תנועת קודש' כמותם.

*בשני המקרים המוות נוכח, כאשר אין די ריחוק נפשי פנימי מהקדוש הנמצא במרחב הציבורי.