בתחילת הפרשה מדובר על הדלקת אש המזבח, 'אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ', עליו מועלים הקורבנות. יש לדאוג לאש שלא תכבה כלל, שתהיה מוכנה תמיד, גם כאשר לא נעשה בה שימוש ואין הקרבת קורבנות. בעגה הצבאית הישראלית לאורך שנים רבות, הביטוי 'אֵשׁ אֵשׁ' הוא הקריאה לחייל לירי מיידי למטרה כדי לפגוע בה. בשפה המקראית הכוהנית הביטוי 'אש אש' הוא הקריאה לאנשי המקדש, הכהנים שבחצר המקדש, להזדרז ולחדש את 'אש התמיד', ממנה נלקחת האש למזבח, ולדאוג שתמשיך לדלוק. בשפה הלמדנית הרבנית לאורך כל הדורות 'אש אש' הוא תיאור לימוד התורה, שהוא עיקר המעשה והחוויה הדתית. האיש היא שלהבת חשק הלימוד, המחממת ומאירה את רוח האדם כדברי הנביא ירמיהו: 'כה דברי באש'. לימוד התורה יוצר זיכוך נפשי, במובן בו הוא מביא להבנה ולתפיסה שכלית כוללת. מעמד החוק הגיונו ומשמעותו מקבלים תוקף . לימוד התורה יוצר את מסגרת ההכרה , מעצב ומרכז את כל כוחות האנטלקט. כך אש הלימוד מדליקה את אור התבונה. לאש זו גם טעם טוב של התענגות. בעגה החסידית, כבר מראשית החסידות, הביטוי 'אש אש' הוא הקריאה להתלהבות רוחנית, להדלקת להבת האש הפנימית המביאה לעמדת דְבקות באלוהים. זהו הרצון להתקרב לאלוהים. בדומה לאדם שעוסק בהתבוננות, כזה השיכור מיין מחשבותיו ודמיונותיו, הנכנס למצב אקסטטי או קרוב לו. לעיתים לאש התלהבות זו, הוסיפה בֵּערָה גם כוסית משקה חריף. זוהי התענגות אחרת. קיימת גם משמעות נוספת ל'אש אש' בשפה החסידית, זוהי הקריאה להקרבה פנימית. לפי גישה זו האדם הוא המקדש. נפש האדם וגופו הם הם המזבח. שם נמצא המוקד עליו מעלים את הקורבן. יש לשמור בו כל הזמן על אש 'זמינה'. על המוקד יש לזבוח את 'היצר הרע'', זהו חומר התבערה, תוצר הנפש. כך הקורבן המועלה על המזבח הוא דווקא החלק החלש שלנו, ממנו עלינו להיפרד. זהו השריפה הפנימית המתמשכת של ה'מחשבות הזרות' והדחפים המופיעים באופן מתמיד, אף מבלי שנרגיש. זאת בדומה למשמעות הסמלית של שריפת החמץ לפני פסח, ההתנקות היא הבערת ה'חמץ הפנימי' ( דמיון יתר, גאווה, קנאה, תאווה וכו') שמטרתה להביא לחירות פנימית גדולה יותר לאדם. חומרי הבעירה( היצרים, הדחפים) מופיעים מחדש מהר מאוד לאחר שריפתם! הבעירה, העלאת העולה, הופכת את החומרים השליליים האלה לאנרגיה נפשית חדשה - כמו סובלימציה - ההעלאה. חלק מתהליך זה נעשה באופן בלתי מודע בלילה, באמצעות החלומות. כך מתפנה מקום לכוחות נפש חדשים, זוהי עבודה עצמית מאומצת ומתמשכת, שיש לחזור עליה ללא הרף, כהדלקת 'אש התמיד' על המוקד. "זֹאת תוֹרַת הָעֹלָה" .