הנשים, הנדרים והראשים - פרשת'מטות-מסעי'

הנשים, הנדרים והראשים - פרשת 'מטות-מסעי'

נשים

בתחילת הפרשה ('במדבר' פרק ל') מדובר בהנחיות בעניין אמירת נדרים והפרתם - 17 פסוקים סך הכל. ההקדמה המובאת היא באורך שני פסוקים, מהם פסוק אחד פונה לנמענים, הם ראשי המטות. הפסוק השלישי עוסק בנדרי האיש. כל שאר ארבע עשר הפסוקים עוסקים דווקא בנדרי נשים: באשה נשואה, בבת בבית אביה, כאשר הבעל או אב הם אלה האחראים להתרת נדרי האשה, בנוסף מדוברבמקרים יחודיים של אלמנה וגרושה. מדוע מתרכז המקרא במקום זה בנדרי הנשים? היש על נשים לחץ פסיכולוגי- חברתי לנדור ולהוכיח את עצמן בפני סביבתן? להראות שהן עצמאיות וחזקות כגברים ומסוגלות לעמוד ולממש את נדריהן? האם מדובר לפיכך בתגובה חברתית או משפחתית? אפשרות אחרת להסביר את המיקוד המקראי תהיה אם נאמר בפשטות כי מדובר במצב החוקי הכללי של האשה במקרא, שבעקבותיו היא תלויה בתחומים רבים בגבר, ואין לה עצמאות משפטית משלה, ולכן במקרה זה היא נזקקת לגבר שלו יש סמכות שיפר לה את נדריה? נציין כי 'מסכת נדרים' במשנה נמצאת דווקא ב'סדר נשים'(!), לצד מסכתות אחרות כגיטין וקדושין. במסכת עצמה, רוב הפרקים, בניגוד למקרא, אינם עוסקים בנדרי נשים.

הראשים

באופן מאוד מפתיע ואף תמוה, בפרשה הלכות הנדרים מופנות דווקא אל ראשי המטות בעם, ולא ישירות אל העם! וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל".מדוע חריגה זו מהכלל שלפיו משה הוא המוסר את החוק לכל העם? נביא תחילה את דברי רשב"ם: "אל ראשי המטות , שהם שופטים, להורות לישראל הלכות נדרים". רשב"ם רואה בראשי המטות שופטים. הוא מציג את אחריות השופטים בעזרה לעם כיצד להתמודד עם הנושא המורכב של אמירת נדרים. נוסיף, כי אם כך, על השופטים להוות מודל לעם באופני ביטוים ודיבורם. זוהי הרמזה המפנה לאחריות ראשי המטות - משימוש לרעה במעמדם ובסמכותם, כי בתפקידם -בדומה לפוליטיקאים- הם אמורים לפנות אל העם, לדבר ולהבטיח הבטחות לגבי מצבו האפשרי בעתיד. כמנהיגים עליהם להכיר בעמדת התורה המסתייגת מדיבורים סתמיים, מהבטחות שווא ומנדרים הקשורים בהתניות שונות. ככאלה שעושים שימוש יתר בשפה, עליהם להימנע מלגרום לזילותה.

דיבורים ונדרים

"אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַיהֹוָה...לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה"

קיימים סוגי נדרים רבים לפי חלוקות אפשריות שונות, כמו נדרים העוסקים בנפש או לגוף, באיסורים והימנעויות, או בהתחייבויות מעשיות, נדרי חול -העוסקים בחיי היומיום, ונדרי 'קודש' – שמטרתם נתינה למקדש, ועוד. במקרא כולו מובאים רק סיפורי נדרים בודדים ביותר כשהמפורסם והחשוב ביניהם הוא נדר חנה העקרה המבקשת להקדיש את בנה – שמואל-לעבודת המקדש. לעומת זאת מובא סיפור הנדר המיותר, אותו דוחה המקרא, זה נדרו של יפתח השופט שלבסוף הקריב את בתו לאחר נצחונו במלחמה. למעשה המקרא מסתייג מאמירת נדרים, חושש מרידוד הדיבור, וההקלה בחשיבותו ומעמדו. לדיבור תוקף ומשקל, והאדם מתבקש להתרחק ככל שניתן מאמירת שקר וכזב ומדיבורי שווא. רש"י מפרש: "לא יחל דברו" –"כמו לא יחלל דברו, לא יעשה דבריו חולין". על הדיבור באופן אידאלי להיות נקשר למושג קדושה. בנטילת האחריות על הדיבור מתבטא חיבור שלם יותר בין הגוף לרוח. בוודאי שאין אפשרות להגיד את כל האמת, והדיבור אינו נתון לשליטה מוחלטת של האדם, כאשר לעיתים רבות הוא עצמו 'כלי' בידי הדיבור.

ההוגה היהודי רבי יצחק עראמה (ספרד 1420 - 1496 נאפולי).

בחיבורו 'עקידת יצחק' (ויקרא שער עא) מתנסח באופן פילוסופי לגבי יכולת הדיבור של האדם וכותב בעניין הנדר: "לפי שכל הנודר נדר לאלהי ישראל בפיו ובשפתיו, אשר היא הסגולה המיוחדת אל המין המדבר, אין ראוי לחלל אותה, ולשום עצמו כשאר הבעלי חיים המצפצפים והמהגים".

המניעים לביטוי נדרים הם רבים.

לעיתים רבות הנדר בא לאחר התרשמות רגעית והתלהבות חולפת, ונובע מדחף חזק ללא מחשבה נוספת, כאשר הנודר אוסר על עצמו איסורים שונים או מתחייב מעבר ליכולתו החומרית, הפיסית או הנפשית. יש והמטרה היא הרצון להוכיח לפני החברה בה הוא חי את יכולתו באופן מופגן וקיצוני. יש שהנודר מציב לעצמו אתגרים שרירותיים מתוך בחינה עצמית של גבולות הגוף והנפש (כתאוות והמצב רגשי). יש ומדובר בחיפוש אחר תחושת עוצמה עצמית. לעיתים הנדר נובע ממתח נפשי או מבעיית זהות. הנודר פועל גם מתוך הרצון לתיקון עצמי, דרך ענישת יתר או השתחררות מאשמה (כדת פרטית), שסיבתה אי יכולת להתמודד עם המציאות באופן ישיר, כשהנדר הוא הביטוי להתמודדות עקיפה ומתחמקת. הנזיר מהווה דוגמה שלילית בעיני חז"ל ,למי שמבקש להיכנס למרחב הקדושה באמצעות דרכים משניות.

הנדר החיובי

הרמב"ם בהלכות נדרים, מציג גם עמדה חיובית כלפי הנודר, אותה הוא מסייג מאוחר יותר: "מי שנדר נדרים כדי לכונן דעותיו, ולתקן מעשיו - הרי זה נאה ומשובח". לנודר מוטיבציה חיובית, הרצון להתעלות, לתרגל עצמו למידות טובות יותר, לעורר את הדחף להניע עצמו - זירוז עצמי. כותב הרמב"ם ומוסיף: "ומותר לאדם להישבע על המצוה לעשותה, כדי לזרז את עצמו". דוגמה לנדר חיובי ואף מומלץ הוא בעניין גילוי עריות , כאשר יש חשש בולט למערכת יחסים שתביא לעריות. אך הרמב"ם מסכם ומסייג את דבריו, כי אין להתרגל לאמירת נדרים: "ואף על פי שהן עבודה - לא ירבה אדם בנדרי איסור, ולא ירגיל עצמו בהן; אלא יפרוש מדברים שראוי לפרוש מהן, בלא נדר".

כעס ונדר

באופן מיוחד נקשרת אמירת הנדר אצל חז"ל ב'מסכת נדרים', למצב של כעס, ולמי שחסר 'יישוב דעת'. הנודר בכעסו אוסר על עצמו דב כמי שאינו עושה מתוך כוונה דתית שלמה. לעומתו מוצג נודר המיושב בדעתו. הנודר בכעסו מושוה לכסיל - "כעס בחיק כסילים ינוח" (קהלת ז ט). הכעס מבטא שכחה עצמית, הנודר שוכח את גבולות עצמו ואת מסגרת המציאות, ונודר נדרים שקשה מאוד יהיה לממשם, ומחירם יהיה כבד מידי. חז"ל קושרים את הנדר גם לגאווה, כי יש והנודר אינו מעוניין להפר את נדרו מתוך גאווה דווקא, כאשר הוא מעוניין להמשיך לממש את נדרו גם במחיר כבד. ההשוואה המובאית היא קשה: "הנודר כאילו בנה במה, והמקיימו כאלו הקריב עליה". מפרשים מסבירים שהנודר המסרב להפר את נדרו מתוך גאווה יתרה, סגירות פנימית, למעשה פוגע בעצמו ובסביבה. הוא מתגדר בנדר כמי שבונה במה לעצמו, וכאשר הוא מקיימו, הוא מעיד על עצמו שלא התחרט על הכעס שהוביל לנדר. הגדרה נוספת חריפה מובאת על ידי שמואל הכולל את הנודר בקטגורית החוטאים: 'אמר שמואל : כל הנודר נקרא רשע'.

לסיום, נותרות שאלות רבות וביניהן : מה הם התנאים החברתיים המעודדים אמירת נדרים? מהן החברות בהן אמירת נדרים ושבועות היא ערך?

כיצד אמירת הנדרים משפיעה על מערכת היחסים בין קבוצות חברתיות שונות ? והאם ההרגל לאמירת נדרים קשור לתנאי החיים במשפחה?

ל המחבר יואב לוי

"נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר בירושלים.אני גר בפריס, מלמד טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שבתוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין הפסיכואנליזה וקליפה הגסה ודקה המלבישות ומכסות על בחינת נקודת פנימית הלב".