משה בין הנשים -'פרשת שמות'

משה בין הנשים -'פרשת שמות'

גזירת המוות

נציג את מקומן וחשיבותן של הנשים בתחילת בוא משה לעולם, והשפעתן על ייעודו וחייו.

תחילה נזכיר בקצרה את הקשר לידתו של משה במצרים.

פרעה מלך מצרים החדש מרגיש מאויים מנוכחות העברים בארצו, והוא חושש שהם יפגעו במעמדו ובכוחו. מסיבה זו הוא מצווה להרוג את כל התינוקות הזכרים הנולדים. הציווי מופנה אל המיילדות המצריות בזמן הלידה:

" וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ...".

בנוסף לציווי זה מופיע ציווי משלים המופנה אל העם כולו - לאחר לידת התינוקות – להטביעם ולהמיתם ביאור : "וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ".

המדרש המאוחר 'פרקי דרבי אליעזר' עוסק בעניין גזירת פרעה, ומפרש כי היתה זו עצת החרטומים המצריים להמית את הילד (משה) שנחשב כמי שאמור לשחרר את עם ישראל מעבדות מצרים:

"שאמרו החרטמים לפרעה עתיד נער להולד והוא יוציא את ישראל ממצרים".

המדרש מוסיף שמכיוון שלא היו יכולים לאתר את התינוק, בא הציווי השני על המתת כל התינוקות העבריים.

עניין זה מזכיר לנו את הסיפור על הולדת ישו בברית החדשה ('הבשורה על פי מתי' 2), אשר לגביו נתבשר הורדוס המלך על ידי האמגושים כי הוא יהיה מלך היהודים הבא. הורדוס שלא הצליח לאתר את התינוק ישו, הורה על רצח תינוקות רבים. (ניזכר גם במיתוס היווני על לאיוס המלך אביו של אודיפוס שביקש להרוג את בנו). בסיפור המדרשי אפשרויות אלה לא מצויות, אין התינוק העברי נחשב כמי שמבקש בבגרותו להחליף את המלך בתפקידו או את האב - המלך, ואינו מאיים על פרעה המלך עצמו, אלא מניעו וייעודו הוא שיחרור העברים מעבדות מצרים.

יוכבד ועמרם ממשפחת לוי, הורי משה עומדים להביא לעולם את בנם ונחשפים לסכנה גדולה זו. האם יוכבד תיזקק לכוחות ועשתונות יוצאי דופן כדי להתמודד עם גזירת המוות.

בשלב ראשון על יוכבד לבוא וללדת בעזרת המיילדות המצריות.

המיילדות שפרה ופועה

המיילדות המצריות שפרה ופועה, הצילו באומץ רב את הזכרים העבריים.

ככל הנראה הן דאגו גם לחייו של בנם של יוכבד ועמרם, וחילצו אותו מגזירת המוות של פרעה: "וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים".

היחס הייחודי מצד המיילדות לאם משה היולדת ולתינוק, הערכתן ותמיכתן יפעלו וישפיעו על נפש הנולד.

האם וההצפנה

לאחר הצלחת הלידה, יוכבד, אם משה מצפינה את משה (היא רואה שבנה 'טוב' - בריא) למשך שלושה חודשים: "וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלשָׁה יְרָחִים".

כך ההשגחה הרגשית נוכחת ביותר, התינוק הפך מושא לראייה ולתשומת לב גדולים ביותר. האם משקיעה בו משפע רגשותיה, ומצב התינוק בסיכון יביא לקשר ייחודי בין האם לבנה החוששת לו, ומרעיפה עליו את אהבתה.

יוכבד האם, כמו ששמה מציין, יכולה להעניק לתינוק 'כבוד'-משקל וחשיבות בלתי רגילים, יותר מאשר לאחיו הגדולים.

יוכבד 'מתעקשת', היא כבדה, כזו שלא מוותרת ואיננה נסוגה מההצפנה.

הקשר החזק בין השניים, נובע גם מהמודעות לפרידה האפשרית בין האם לבנה. כל זה יעורר אצל הילד תודעה ייחודית ותחושת חובה וייעוד.

"וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר"

יוכבד מניחה את בנה בתיבה ביאור - הנילוס.

היא יודעת שהיאור הוא מקום בו הסיכון למות גדול, אך היא מרגישה שהיאור יכול להפוך למקור החיים. בכך יוכבד מעוררת בבנה את תודעת החיים וההישרדות – כמו אומרת אתה בני חייב להמשיך ולחיות למרות הכל.

האם המאמצת – בת פרעה

בת פרעה – ב‏‏‎‎‎‎‏‏‎‎‎‎תיה, מטיילת על שפת היאור ונכנסת לתוכו לרחצה:

"וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר ". ברחיצת תענוג זו היא מגלה את התיבה עם התינוק העברי. מי היאור המרעננים אותה אינם יכולים להוות עבורה בו זמנית מים ממיתים. היא מחליטה להשאיר את התינוק בחיים: "וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה".

בת פרעה כנראה רואה עצמה כשותפה לאחד האלים המצריים נותני החיים במצרים. היא אולי מוצאת באירוע זה גילוי של האל 'קנום' המצרי, האחראי למים וליאור. סמלו של האל 'קנום' הוא מפתח החייים המצרי.

כך התיבה על פני המים היא עבורה כקריאה לחיים - סימן מאלוהות מצרית.

בת פרעה נותנת חיים (הערך העליון בחברה המצרית) במעשה שהוא כמו דתי. הילד עבורה הוא מתנה שהיאור העניק לה, כאשר לא בלע לחכו את התינוק. מכאן נוצר הקשר הנפשי-רגשי החזק בינה לבין התינוק.

הבחירה בו והמחוייבות מרצונה החופשי משאירים רשמיהם על נפשו של הילד, כייחודי, רצוי ואהוב באופן יוצא מן הכלל.

היא מאמצת אותו כבן: "וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן".

בת פרעה שומרת על זהותו ה'עברית' של הילד: "וַתִּקְרָא שְׁמוֹ משֶׁה".

אף שהשם משה קרוב למצלול שם מצרי, משה דווקא לא נחשב כמצרי.

מאחר שנמשה מן המים, משה מעיד על מקורו הלא מיוחס, ואיננו יכול להשתייך למעמד המצרי הגבוה. הוא כזר.

משפחת המלכים המצריים ייחסה לעצמה מקור אלוהי מצרי.

יש מפרשים כי מסירות נפשה של בתיה, בכך שעברה על דברי אביה פרעה והצילה את משה, השפיעה על תכונות משה שספג את כוח מסירותה מפעולתה.

לכן גם השם 'משה' מבטא היטב את אופיו, יותר משאר שמותיו.

כי הוא גם רומז על התפקיד המיועד לו למשות את העם מטיט העבדות במצרים.

האחות-מרים

נעיר בקצרה כי האחות הגדולה של משה – מרים, אף היא משגיחה על אחיה הקטן כאשר הוא בתיבה ביאור: "וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ". ייתכן לומר גם כי למשך זמן קצר היא לו כאם שנייה.

מרים הוא שם מצרי ומובנו ה'אהובה'.

שמה מעיד על תפקידה בגדילתו והתפתחותו של משה.

היעדר האב

למשה אין אב נוכח ומשפיע. אין מוזכר פה בעלה של בת פרעה - בתיה, מלך או נסיך מצרי, לפיכך אין האב כלל מעורב בחינוך הילד משה.

למעשה, למשה אין אב המגדלו.

הרחקת האב חשובה, זאת כדי לומר כי היעדר החינוך על ידי האב מעיד כי אין השפעה דתית על הבן מצדו של האב.

במקרא האב הוא זה דווקא שמקנה את זהותו הדתית-לאומית של הילד.

המלך פרעה אביה של בתיה, גם הוא אינו האב המאמץ של משה, כסב מאמץ הוא אינו קרוב למשה.

לו היה זה אחרת, למקרא היה קשה לספר כי הסב -פרעה טבע ומת בים סוף בגלל נכדו או בנו.

'ויגדל הילד'

"ותִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד וַתְּנִיקֵהוּ"

בת פרעה חיפשה מינקת לילד העברים שמצאה ביאור.

מרים אחות משה תיווכה עבורה, והציעה את אמה יוכבד כמינקת למשה.

כך משה גדל דווקא בבית אמו הביולוגית.

שוב נוצר קשר חזק בינו לבין אמו, ומחוייבות לזהותה.

האם יוצרת את הזיקה למוצאו העברי, כפי שהמדרש מפרש כי כאשר משה יונק חלב משדי אמו, הוא מקבל גם 'משהו' נוסף וייחודי .

הנשים הצדקניות

בפארפרזה על דברי רב עוירא המכיר בחשיבות הנשים ליציאת העם ממצרים -"בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים" (מסכת סוטה יא ב), נאמר :

בזכות נשים צדקניות בא לעולם וגדל הגואל, ונגאלו ישראל ממצרים. בהגדרה זו נכלול את כל דמויות הנשים שהצגנו לעיל. (נציין כי מעמדן של הנשים בתרבות המצרית הוא חשוב ומרכזי ביותר, הן כמלכות והן כאלות).

משה המיילד

אהבת האם לבנה, אהבת האחות לאחיה, אהבת האם המאמצת בת פרעה ומסירות המיילדות המצריות הם שבסופו של דבר ייעשו את משה עצמו למיילד מצליח.

משה שנמשה מהיאור על ידי בת פרעה, הוא זה שיוציא ויחלץ את התינוק - העם הנולד ממצרים - מהרחם המצרי דרך מי השפיר - מי ים סוף .

משה ייתן חיים לעם הנחשב כמת בהיותו עם עבדים (בכך יממש משה גם את תכנית אביו 'עמרם' - 'עם רם', ו'ירים' את העם ויגאלו).

המים בים סוף, בדומה למי היאור, יעמדו בטובתם כשתי חומות, ויאפשרו את לדת העם ויציאתו מבטן האם - מצרים.

על המחבר:

"נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר בירושלים.אני גר בפריס, מלמד טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שבתוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין הפסיכואנליזה וקליפה הגסה ודקה המלבישות ומכסות על בחינת נקודת פנימית הלב".