מכת הארבה והאל המצרי 'רה' - פרשת 'בוא'

מכת הארבה והאל המצרי 'רה' - פרשת 'בוא'

כידוע המקרא מנהל מאבק תיאולוגי עם האלהות המצרית באמצעות סיפור עשרת המכות במצרים. יש שהעימות מפורש וגלוי, ויש שהוא מוצג באופן משתמע וסמוי. אחת הדוגמאות הטובות ביותר לכך היא סיפור מכת הארבה בפרשה.

מכת הארבה

לסיפור המכה השמינית - הארבה, מאפיינים רבים העושים אותה ליוצאת דופן משאר המכות. הקטע על מכת ארבה הוא הארוך ביותר בין עשרת המכות, וכולל מאפיינים ספרותיים דרמטיים, חזרות, וניסוחים ייחודיים.

לדוגמה נציין את הקריאה החריגה של פרעה למשה לאחר גירושו בפעם הראשונה, שיבת משה אל פרעה, התערבות החרטומים ופנייתם לפרעה – 'אבדה מצרים', תגובתו המהירה של פרעה לאחר המכה –'וימהר פרעה', ועוד.

הארבה הפושט על מצרים מהווה פגיעה ממשית וסמלית קשה. הנזק הינו כפול, בניגוד לשאר המכות, הן חושך על הארץ (שנמשך מספר ימים) והן השחתת התבואה. הארבה אוכל ומשחית את גידולי מצרים השונים ופוגע בתשתית החקלאית: " וְלֹא נוֹתַר כָּל יֶרֶק בָּעֵץ וּבְעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם".

הרמב"ן מציין כי כל זאת מתרחש בדיוק בשלב תחילת ההבשלה התבואה באביב: "ואחרי כן בחדש ימים בניסן צמחה החיטה והכוסמת... והתחילו העצים להוציא פרח והניצנים נראו". הארבה מגיע גם לבתי המצרים, ומשבש את חיי היום-יום: "וּמָלְאוּ בָתֶּיךָ וּבָתֵּי כָל עֲבָדֶיךָ וּבָתֵּי כָל מִצְרַיִם".

מכה זו מטרימה את מכת החושך, ויכולה היתה להיחשב בעוצמתה וחשיבותה גם כמכה התשיעית.

יש מפרשים כי מכת הארבה משתוללת דווקא בחג התבואה המצרי הנחוג לכבוד אלת התבואה Renenoutet (אלת הזרעים נקראה נפרי Nepri).

'עין הארץ'

בדבריו הראשונים אל פרעה אומר משה על תוצאתו המיידית של מכת הארבה: "וְכִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ וְלֹא יוּכַל לִרְאֹת אֶת הָאָרֶץ ".

הביטוי חוזר על עצמו בהמשך הסיפור - "וַיְכַס אֶת עֵין כָּל הָאָרֶץ וַתֶּחְשַׁךְ הָאָרֶץ". בביטוי הייחודי 'עין הארץ' מתכוון משה לכיסוי השמש על ידי שפע נחילי הארבה. כך גם מובא בתרגום לארמית 'אונקלוס':

'עין שמשא'. לשמש כביכול עין הרואה, והמטאפורה רומזת לכך שהשמש היא המאפשרת את הראייה.

כיסוי השמש כוונתו להסתרת אלהי פרעה – 'רה' (Ré) האל המצרי החשוב ביותר - אל השמש. החושך הנוצר במהלך היום מעיד על האלוהות המצרית הנעלמת. האל 'רה' המייצג את השמש מצוייר עם סמל החיים המצרי - 'ענח', וסמלו הנוסף הוא 'עין' (בתו 'התור' Hathor אף היא מוצגת כ'עין').

המפגש בין משה לבין פרעה מעיד לפיכך על העימות התיאולוגי בין אלהי משה לבין פרעה ואלוהיו.

האל 'רה' המצרי נגד העם

משה מבקש מפרעה לחוג לה' במדבר. פרעה מאיים ומזהיר את משה מפני היציאה למדבר במזרח מצרים, ומתרה בו :"רְאוּ כִּי רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶם".

פרעה מזכיר פה את שם אלהיו המצרי: 'רעה'. במקרא זהו שינוי מכוון של שם האל המצרי 'רה'. רש"י מצטט מדרש אגדה על 'כוכב אחד יש ששמו רעה', הרומז למאבק תיאולוגי זה.

פרעה בדבריו מבקש לומר שהאל 'רה' יחבל בתכנית העם ללכת למדבר. לפי התיאולוגיה המיתית המצרית, האל 'רה' נבלע מחדש באופק השקיעה במערב - אלת השמיים בולעת ומחזירה אותו לעולם בכל בוקר.

זהו מעגל היום והלילה. האל מופיע מחדש במלא כוחו במזרח בבוקר, במשך הלילה האל 'רה' נאבק בנחש 'אפופיס' הרוצה לבטל את קיום האור.

בדבריו מדגיש פרעה כי האל 'רה' יהיה "נגד פניכם", בזמן מסע העם למזרח בבוקר, עם עליית השמש יפגוש העם באל 'רה', והוא זה שיפגע בעם.

הארבה והחמסין

מכת הארבה תגיע למצרים מן המזרח עם הרוח מזרחית, החמסין: " וַיהֹוָה נִהַג רוּחַ קָדִים בָּאָרֶץ". להגעת הארבה מהמזרח אל המערב משמעות תיאולוגית. המזרח מציין את כוחו הגדל של אל השמש 'רה', ודווקא משם בכיוון בו הוא חזק יותר יבוא האסון על מצרים.

במערב, היכן שכוחו של אל השמש נחלש לקראת הלילה, תופיע דווקא רוח ים שתסלק את הארבה, ותחזיר את מצרים למצבה הקודם:

"וַיַּהֲפֹךְ יְהוָֹה רוּחַ יָם חָזָק מְאֹד". וכך מסתיימת מכת הארבה:

"וַיִּשָּׂא אֶת הָאַרְבֶּה וַיִּתְקָעֵהוּ יָמָּה סּוּף".

המלך פרעה

המלך במצרים הוא התגשמות האל 'רה'. הפגיעה הישירה באלוהות המצרית (יותר מכל שאר המכות הקודמות) משמעה ביטול ההשגחה וההגנה על מצרים, ובו זמנית ערעור מעמד מלך המזדהה עם האל.

דברי פרעה למשה: "וְיָסֵר מֵעָלַי רַק אֶת הַמָּוֶת הַזֶּה", מעידים על האיום הכבד על המלך ועל מצרים.

הארבה פוגם בסמל ובעיקרון המרכזי של התרבות המצרית -החיים, שבמצרית מכונה 'ענח'.

האל 'רה' גובר על הנחש 'אפופיס' בכל יום, אבל האירוניה המקראית היא כי אינו יכול במלחמתו בארבה.

בסופו של דבר, פרעה אינו מצליח לוותר על אמונתו הדתית והזדהותו עם האל 'רה', מה שמוביל לאובדנו.

הסיפור מסתיים בנצחון מוחלט של אלהי ישראל, זו קביעה תיאולוגית – דתית, כדי לומר שהשמש איננה כוח עצמאי, אלא מונעת גם היא על ידי סיבה חיצונית כשאר גרמי השמיים.

אך כוכבי השמיים ימשיכו להוות מושא לפולחן לאורך כל תקופת המקרא, ועובדי השמש, כפרעה, יקיימו את עבודת ה'חמנים' בישראל.

כך לדוגמה מוזכר בספר ישעיהו: "לֹא יָקֻמוּ אֲשֵׁרִים וְחַמָּנִים"( כז' ט).

פולחן השמש מוזכר גם במקומות אחרים במקרא בספר 'ויקרא', בדברי הנביא יחזקאל, ונרמז בסיפור שמשון, ובשמות אתרים כמו 'בית שמש'.

על המחבר:

"נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר בירושלים.אני גר בפריס, מלמד טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שבתוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין הפסיכואנליזה וקליפה הגסה ודקה המלבישות ומכסות על בחינת נקודת פנימית הלב".