החירות שלפני החירות

החירות שלפני החירות

ארבע כוסות היין בסדר פסח נקשרות לדיבור הנאמר למשה לפני היציאה ממצרים. זוהי הבטחת הגאולה לעם מהשיעבוד על ידי ה'.אנו מוצאים בה ארבעה ביטויים מרכזיים:

הראשון "וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם", השני "וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם", השלישי "וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם", והרביעי "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם".

כנגד ארבע 'לשונות הגאולה' האלה: והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי, אנו שותים את ארבע כוסות יין בהדרגה לפי הסדר בזה.

אנו מציינים לפחות ארבעה שלבים פרוגרסיבים להגעה לגאולה – לחירות הנפשית. נגדיר באופן בסיסי כל אחד מהשלבים.

'להוציא' מבטא את החילוץ מהמימד הפיסי המיידי, והיות העבד במצב העבדות בה הוא אחוז מתוך שגרה. 'להציל' מבטא את ההתרחקות מהדימוי העצמי של העבד המשועבד למשעבדו והקשור במימד הדמיוני שלו.

'לגאול' מבטא את המימד סמלי אותו רוכש העבד והמביא ליצירת מודעות עצמית חדשה. לבסוף 'לקחת' מבטא את שלב יצירת הזהות החדשה שלו כבן חורין.

כל אחד מהשלבים האלה אינו קשור רק למצב העם במצרים.

החירות הפרטית שלנו מאויימת כל פעם מחדש, לכן בסדר פסחיש להעניק משמעות אקטואלית ומחודשת לתודעת החירות המושגתבכל שלב.

נפש העבדים במצרים

במצרים העם שרוי בתנאים של מחסומים נפשיים ומעשיים בנוסף לעבדות הפיזית למצרים. במינוח החסידי אלה הם 'ארבע 'קליפות'. הן המחשבות הגלויות או הסמויות, מודעות או לא מודעות המעכבות את האדם מלהיות אדם חופשי ומקבעות אותו בשיעבוד פנימי.

במצב זה העם חסר כל הנעה ורצון לצאת ולהשתחרר ממצרים.

מהמחסומים האלה – בדיבור, במחשבה ובמעשה –שילוו אותו גם לאחר היציאה ממצרים, ישתחרר העם לגמרי רק בהר סיני, עם קבלת החוק.

נציג את ארבעת המניעות והמעצורים ('הקליפות').

הגוף והשמיעה

המחסום הראשון הוא 'קוצר רוח' - אי יכולת שמיעה.

העבודה הקשה, הזיקה לגוף המשועבד, שגרת הקיום היומיומי לא אפשרו לעם העבדים פתיחות לשמיעה של מסר החירות וקיומו.

גלות הדיבור

במצרים לעם אין עדיין יכולת דיבור.

אין הוא מסוגל לדבר על השיעבוד והכאב - זוהי 'גלות הדיבור'

בניסוח החסידי. העם חסר יכולת ביטוי מפורשת, והוא יכול היה להביע את הסבל הפיסי

והנפשי רק באנחה: "שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

הדרך לשיחרורו הנפשי תעבור דרך הדיבור היינו העדות העצמית,הבקשה והתביעה להצטרף לדרך החירות.

גלות הדעת

העם היה אסיר של תודעתו שלו כעבד.

התלות במשעבד המצרי הביאה לכפיפות המנטלית הדמיונית במצרים.

'גלות הדעת' משמעה היעדר מבט והתכוונות אל מסמן של החירות.

זהו מצב נפשי של חוסר מודעות עצמית בו הפעילות השכלית נובעת בעיקרה מתוך המימד הדמיוני, בזיקה חלשה לסמלי. אופי מובהק יותר למצב זה הוא אי ידיעת האדם שהינו בתוך הגלות הנפשית, וכך אי ראיית השיעבוד המנטלי. האדם נמצא באיבוד מסויים של יחסו למציאות.

חרדה

החירות קשורה באחריות לעצמי ולאחר. העבדות כדרך חיים מקלה בכך שהיא משחררת את האדם מכל אחריות. החירות מאיימת ויוצרת חרדה, היא עלולה לשתק כי היאתובעת בחירה מתוך מספר אפשרויות.

המאמץ והדרישה הקטגורית לסווג ולהחליט נתפסים לעיתים כהכרעות קשות מידי. לכן לפי המדרש רוב העם במצרים נרתע לחלוטין מעזיבת העבדות והעדיף להיות משועבד למצרים.

גחלת הזהות במצרים

נעיר כי למרות כל ההימנעויות והמחסומים שתיארנו לעיל, לפי מסורת חז"ל העם שמר על כמה מאפייני זהות חשובים.

כך לפי המדרש העם נגאל בגלל התנהגותו ותודעתו המוסרית חברתית הייחודית במצרים. כך נאמר במדרש: 'בזכות ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים'.

ארבעת הדברים הם: שמותם, לשונם, דיבורם והימנעותם מגילוי עריות.

הם יתפרשו באופן קולקטיבי.

'שמות' - הם לא שינו שמם הפרטי בעברית, ולא עברו לכינויים במצרית. בכך ביססו זהות עצמית נפרדת, ונזהרו גם בזאת מלהפוך דומים למצרים.

'לשון' - העם המשיך בשימוש בשפת הדיבור העברית, למרות היותו קבוצה שולית שכפופה ונשלטת על ידי המצרים.

השפה המצרית היתה עבורם משנית.

השפה היא מבחין זהותי היוצר מיוחדות תרבותית בין דורית.

'דיבור' – העם נמנע מ'לשון הרע', כך לא נפרצו הגבולות החברתיים של העם, מה שאיפשר לכידות וסולידריות של הציבור (ביטוי אחר לגילוי עריות).

'עריות' – העם שמר על גבולות היחסים האינטימיים ובכך מנעפיצול ופירוד בעם עצמו.

התנהגות אתית זו מבטאת אף היא התבדלות מהחברה הסובבת.

אלה נחשבים כארבעה ניצוצות זהות בלב תודעת העבדות המובהקת של העם.

ההכנה לחירות

לפני היציאה הלילית ממצרים , כבר אז מצטווה העם על כמה פעולות מכינות, שעליהן להוסיף נדבך לתודעת החירות ההולכת ונבנית.

הפעולות הסמליות העצמיות של כל איש מישראל - עוד לפני שהיה לבן חורין – הן תחילת הדרך לחירות.

בשלב זה מדובר בעם עבדים, שעדיין לא פיתח את תודעת החירות העצמית. המעשים בפועל הם הכנה והכוונה נפשית ליציאה ממצרי התודעה. נציין כאן ארבע פעולות מרכזיות בערב היציאה.

פרידה ומוות סמלי

הפעולה הראשונה המתבקשת בערב זה היא שחיטת השה כקורבן.

השה מסמל את האלילות המצרית, כך מבטא העברי את יכולתו לבטל סמל מרכזי של המדכא המצרי, ולוותר על הכפיפות המנטלית במימד הסמלי. השחיטה היא כעדות על היכולת ל'געת' במוות.

דם השה מצביע בו זמנית על חיים ומוות. החירות תלויה במוות סמלי.

המוות, הפרידה, הוא כהכנה לחיים. השיעבוד מקביל למוות, והחירות לחיים ולידה. החירות כלידה חדשה מלווה בדם הלידה ('בדמיך חיי' כפי שמתואר בהגדה).

תודעת הזמן העכשווי

הציווי בלילה הזה הוא לאכול את המצות מיידית ובמהירות:

"וְאָכְלוּ ...בַּלַּיְלָה הַזֶּה...מַצּוֹתּ". זוהי היכולת לפעול ב'כאן ועכשיו' ובמהירות. זאת בניגוד לצו המשעבד המזרז אותך לסייים את ארוחתך כדי לחזור לעבוד. במשמוע העצמי - כאשר ההוראה באה ממך- הבחירה היא חופשית לקיים את החוק בדרכך שלך.

"ואֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן" - זהו זמן תודעת חירום, החפזון המביא לחירות.

זיכרון לעתיד הרחוק

באותם רגעים בא כבר הציווי על זיכרון האירוע עוד לפני התקיימותו:

"וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן".

כך עוד לפני היציאה ממצרים מתעצבת תחילת יצירת תודעת זמן של העתיד. זהו הביטוי של השליטה במרחב הזמן.

היכולת לדמיין באופן מודע את העתיד ולהתחייב לו, מתוך תפיסת זמן חדשה היא אחת ממאפייני החירות האנושית.

סימון הזהות

פעולה מרכזית נוספת היא הסימון העצמי באמצעות מתן הדם כאות על מזוזות הבית:"וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים".אקט זה הוא כהצהרה פומבית על הזהות והשייכות לקהילה, ובו זמנית התחייבות ומודעות לפרידה מהבית במצרים.

סדר החירות

בסעודת הסדר תודעת החירות גדלה והולכת עם הרמה ושתיית כל כוס יין.

זהו באופן סמלי ביטוי למודעות להשתחררות מהמעכבים הנפשיים לחירות.

עשיית סדר הפסח והדיון על יציאת מצרים הם כעיבוד, הבנה, הפנמה של מאפייני החרות ועיצוב תודעת עצמיות נפרדת.

אקט הזיכרון -בלימוד, בדיבור, במעשה ובהתייחסות למימד הזמן- בא כדי לשמר את החירות הפנימית הנפשית ואף להרחיבה.

עשיית הסדר היא כהזכרת החובה להשיג, לתפוס מחדש, ולהיות מודע לנוכחותה של החירות הפנימית - העשייה מתוך רצון חופשי.

ההשתתפות בסדר מבטאת ומדגישה את העיקרון לפיו ניתן לאבד את החירות מרצון או מבלי משים, במודע או שלא במודע, וכי הצורך בשיעבוד פנימי עלול תמיד להופיע שוב בחיינו.

על המחבר יואב לוי "נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר בירושלים.אני גר בפריס, מלמד טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שבתוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין הפסיכואנליזה וקליפה הגסה ודקה המלבישות ומכסות על בחינת נקודת פנימית הלב".