מפתח הלב פרשת 'ויקהל'

מפתח הלב - פרשת 'ויקהל'

בניית המשכן המתוארת בפרשה עומדת בניגוד מסויים למתואר בספר 'מלכים' על בניית בית המקדש הראשון שנוהלה על ידי אדם אחד רב כוח - שלמה המלך, ולכן נתכנה 'מקדש שלמה'. בבניית המקדש כל חומרי הבנייה השונים אורגנו וסופקו על ידי המלך והובאו מאוצרו. העבודה להקמת המקדש היתה כפויה, והיתה כתשלום מס של האזרחים. היא ביטאה גם את טבעו העריץ של שלמה. לעומת זאת אנו מוצאים בבניית המשכן דגם פעולה אחר לגמרי. כאן העם שותף מרצונו הטוב בבניית המשכן ואף נוטל בו חלק מרכזי. לפיכך ניתן לכנות את המשכן בשם 'משכן העם'.

משה מזמין את כל חלקי העם השונים להתנדב ולהשתתף בהכנות לבניית המשכן. הוא פונה אל העם ואומר: "קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַיהוָה כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ". זוהי קריאה לרצונו החופשי של מי שיכול לתרום בחפצים או בעבודה-חכמת לב: " וְכָל חֲכַם לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה".

הלב והרוח

התגובה לקריאת משה מצד העם לא איחרה לבוא, והעם נענה מיד כל מי שראה עצמו מסוגל ומעוניין לתת משלו לטובת המפעל, אם בתרומה ואם בעשייה, הופיע בפני משה.

לדינמיקת התנדבות זו כמה הגדרות שונות.

מתוכם ניתן לזהות לפחות שני סוגי מתנדבים המאופיינים ביחסם

לרוח או ללב. האחד :"כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ", והשני: "וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ" (אפשרות שלישית שאליה לא נתייחס היא "כֹּל נְדִיב לִבּוֹ" ).

נבחין להלן בין שתי הגדרות אלה.

הלב הנושא

נציג תחילה את הביטוי 'נשאו לבו'. ניסוח בולט ונדיר זה מבטא תנועת נפש עזה וחשובה. בתשוקתו המתנדב נישא על ידי לבו הוא מחשבתו.

הלב הוא זה המזין את 'תשוקתו'. הדחף לתת נובע מתוך התלהבות כוללת של האישיות. כל זה מתרחש כמהלך טבעי, האדם נישא מיידית על גלי חזונו הנפשי לתרום למשכן. הוא 'נתפס' כולו לעניין.

בניסוח חסידי :"מרוב החביבות העזה, לא היה יכול לכבוש לבבו כלל".

נוצר קשר חזק בין הגוף לנפש :" גם לב גשמיותו מתרצה לנדבת נפשו".

על כך כותב רש"ר הירש כי זוהי : "התעלות פנימית לרמה של החלצות אישית המתנשאת מעל להרגל ולמנהג שנהגו עד כה". ההתמסרות המוחלטת לפרוייקט עצמו מרוממת את נפש המתנדב, החורג בכך מחיי השגרה היומיומית.

רוח נדיבה

הקטגוריה השנייה המיוחסת למתנדבי המשכן מובאת בביטוי 'נדבם רוחם'. נראה בכך סוג אחר של נתינה, זו שהינה מבוקרת ומתונה. המתנדב מבקש לשלוט בנתינתו, ולהגיב לקריאה רק לאחר הסכמה פנימית מחושבת.

אין זאת אותה אש יוקדת והחשק של זה ש'נשאו לבו'.

הרצון לתת מתבטא בהתנהגות הקרובה להרגל.

כאן נעיר כי השורש החשוב נ.ד.ב (נדיב, נדבה, נדבן) קרוב ככל הנראה ל'נטף'. השורש 'נטף' מבטא שטף או קילוח בלתי פוסק.

לפיכך 'נדבה' ו'לב' יבטאו 'זרימה' של הלב הנפתח והנוטף מעצמו את נתינתו. מכאן נובעת גם ההבחנה בין ל'תת' (נ.ת.נ) לבין 'להתנדב'.

הנדבה היא מעשה 'טבעי' כולל ומקיף יותר מאשר הנתינה.

הנשים המתנדבות מוצגות כמי שפעלו במהירות וב'טבעיות', במובן זה של 'לב נוטף', ואותן חיקו הגברים.

חופשי חופשי

מדובר לפיכך בהזמנת לתרום או בהצעה בלבד, מצדו של משה, ללא שום כפייה או ציווי. על מעשה התרומה לבוא מתוך בחירה והסכמה חופשיים. לכן נמצאו גם כאלה שלא היה עמם ליבם או רוחם,

והם לא התנדבו לתת מאומה למשכן. אך נדגיש כי אין כלפיהם כל 'גינוי', ביוש או הטלת סנקציה. הם לא הוצאו ממסגרת כלל העם, ולא אופיינו בקטגוריות נפרדות. לומר כי מי שאינו רוצה או לא יכול להתנדב, מבטא בזאת את זכותו לבחירה חופשית.

לוח שמות התורמים

במשכן, שלא כנהוג כיום, אין לוח זכרון או שלט שיש עם שמות התורמים.

האנונימיות והשוויוניות הם העקרונות המנחים.

שמות העשירים לא מופיעים, ואין גם רשימה נסתרת של שמות התורמים.

זאת כמו ברעיון מתן הצדקה לעניים שעדיף שיעשה באלמוניות. אין גם רישום של המתנות שנמסרו. המקרא מציין רק אבחנות כ'איש', 'אישה' ו'נשיאים'. בסופו של דבר אין הבחנה רשמית בין הנותן לבין ה'לא נותן'.

נוסיף כי בצלאל האומן הראשי, לא חתם או חרט את שמו על אחד מכלי המשכן שבנה או עיצב, זאת בניגוד לנוהג המקובל של גדולי האומנים.

על המחבר יואב לוי

"נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר בירושלים.אני גר בפריס, מלמד טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שבתוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין הפסיכואנליזה וקליפה הגסה ודקה המלבישות ומכסות על בחינת נקודת פנימית הלב".