מסך החֵלֶב - פרשת 'צו'


פרשת 'צו' - פרשת 'צו'

הפרשה ממשיכה את הפרשה הקודמת ויקרא', ומתארת את עבודת הקורבנות הבאים לכפר על חטא האדם. היא מוצגת פה כ'תורת האשם', ומוגדרת בזיקתה ל'קודש קודשים'. זאת לומר כי החטא וכפרתו חשיבות ומשמעות רבים בעבודת המקדש, ומהווים חלק מרכזי בה: "וְזֹאת תּוֹרַת הָאָשָׁם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא".

תהליך ההיטהרות מהחטא כולל התוודות עליו, פעולת תשובה וכפרה, ומחייב הקרבת קורבן – 'קורבן אשם'. החוטא תחילה הרגיש אשמה, המהווה את הסיבה הראשונית לתיקון למעשיו, הכיר בחטאו, היה מודע לאופיו, ביקש להשתחרר מכובדו ומשאו, ו'להיטהר' באמצעות הקורבן.

הקרבת הגוף

הקרבת הקורבן מהווה ביטוי סמלי לזיקה בינו לבין הגוף של החוטא. הפרשן רש"ר הירש מוצא את המובן הסמלי באירוע ההקרבה ובמרכיביו בהקבלת לכוחות הנפש: "הוא יקריב לאש דת את הדם, את הכליות ואת החלב של יצריו ושאיפותיו ". איברי הקורבן הם ביטוי סמלי לכל כוחות הנפש 'הפנימיים' שיש להינתק מהם כהשתחררות מדחפי החטא. אכילת בשר הקורבן אף היא הינה חלק מן העבודה המביאה לידי כפרה.

הפרשן משה אלשיך (מאה 16 צפת) טוען כי התיקון הנפשי נעשה באמצעות הקרבן המזכיר את איברי האדם החוטאים. הוא מנסח באופן דומה: :"הנה שבכל האיברים שחטא בהן, הוא שב ומתקן, כמקריב עצמו בעצם, ומתיך דמו שמנו וחלבו וגאות מותרות מדותיו..." הדחפים והיצרים לחטא הם אלה שיש להעלות על המוקד. כך פנים גוף הקורבן מעיד על מקורות החטא עצמו.

החֵלב הסוכך

בהמשך מופיע הציווי להסיר את החֵלב מעל האיברים הפנימיים של הקורבן: "וְאֶת כָּל חֶלְבּוֹ יַקְרִיב מִמֶּנּוּ אֵת הָאַלְיָה וְאֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב". החֵלב הוא השומן המכסה את האיברים ומגן עליהם. זהו האיסור להחשיב את החֵלב המכסה את איברי הקרבן הפנימיים כחלק מהקרבן המוכר, ובנוסף לכך גם האליה -הזנב אסור בהקרבה.

כך נחוצה פעולת הפרדה סמלית חשובה: הסרת קרוּם החֵלב מעל האיברים. עתה אנו פוגשים מובן נוסף של תהליך ההקרבה, והוא החשיפה והגילוי של החלב המכסה על האיברים. המפרש 'שפתי כהן' (מרדכי הכהן, צפת סוף המאה 16 ותחילת המאה ה-17)כותב: "לזה החֵלב ... מכסה על הקרב, היה מכסה עיניו שלא יראה, ומטמטם הלב שלא יבין". כך החֵלב הוא כשומן נרקסיסטי העוטף ומכסה את האגו, והוא מבטא את הדימוי העצמי שמקורו ב'לא מודע' של האדם. לכן המודעות העמוקה של האדם לעצמו מחייבת פעולה נוספת, מעבר להכרה בחטא, הווידוי והצגת הקרבן ביחסו הסמלי לגוף. יש צורך הכרחי בנגיעה בשורשי החטא עצמו במקורותיו הנסתרים. יש לתפוס, עד כמה שניתן, כיצד מופיע החטא מחדש כל פעם.

החֵלב הוא כמסך הסוכך בפני האדם, שאינו מאפשר את ההתבוננות העמוקה בתוכו. האדם אכן רואה את חטאו ומכיר בו, אולם עדיין אינו רואה בו מרכיב שלילי באופן קטגורי. החלב הוא כ'יותרת', התענגות מיותרת המונעת ממנו הכרה זו. זהו סוג של נרקסיזם, עליו אין האדם מוותר גם כאשר הוא מודע היטב לחטאו ולמעשיו. החלב מבטא את ההיסגרות בהתענגות מיותרת. האדם כביכול נפרד מהחטא, אבל איננו מסוגל להתבונן בחטאו, ללא המיסוך המטשטש, המונע במובן מה, לתפוס את אופיו ומהותו של החטא. האדם הוא כמי שמתקשה לתפוס ב'בהירות חושפנית' את המקורות הפנימיים של החטא שבו. זהו תהליך תובעני מידי עבורו.

'שפתי כהן' מוסיף כי החלב 'מגיס דעתו של האדם'. החלב הופך אותו לגס, כמי שחסר הבחנה למשמעות חטאו. בלשונו החלב 'מטמטם' - הופך אותו לאטוּם להקשרים העמוקים של מעשיו. זוהי המטאפורה של ההתענגות השלילית של האדם. בספר תהלים מוזכר החלב כמטאפורה לגורם המעכב את ההבנה, העוטף את הלב ומונע את ההכרה העצמית, בדומה למטאפורת הערלה האוטמת את הלב מלהבין: "טפש כחלב לבם" (קיט ע).

לכן מדובר בפרשה בציווי על הסרת החלב מעל האיברים, הפרדתו מהם וגילויים. ההפרדה הדקדקנית הזו בפנימיות, מצביעה על רמת מודעות גבוהה, החורגת מעבר להכרה הבסיסית בחטא עצמו, וחותרת להתבונן על שורשי החטא, 'לגעת במהות עמוקה יותר'. המטרה היא לגלות את אותם הדחפים העמוקים והנסתרים שהביאו את האדם לחטוא.

נציין כי על המודעות לחטאתו ולאשמתו של האדם-קורבנו אין לה להצטרף י למובן הסמלי של החֵלב בהצגת הקרבן, היינו שילוב הנאתיות בסיסית ומיידית במעשה. אכן, קרבן האשם אמור לשחרר את האדם מאשמתו ומתחושותיו הכבדות, אבל אין מטרתו הישירה והמיידית לגרום להנאה או לעונג . דחפו החזק של האדם הוא להשתחרר כהרף עין, ולהצהיר על עצמו מיד 'טהור אני', ו'צדיק אני'. המשמעות הסמלית הניתנת לעבודת הפרדת החלב בקורבן מונעת ממנו לעשות כך.

האיסור המפורש לאכול את החלב מופיע אף הוא בפרשה: " דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כָּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלו" נציין כי לאיסור על החלב מצטרף זה על האליה. זהו הזנב השמן המסמל את המלאות הזחוחה ונעדרת ההבחנות.

עובדת החיטוט בקרבי הקרבן המתוארת בפרשה מעידה על הצורך לחטט בפנימיות, אל תוך תוככי נפשו של האדם, בדרכו הפרטית של כל יחיד. מסך החֵלֶב

על המחבר יואב לוי:

נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר בירושלים.

אני גר בפריס, מלמד טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שבתוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין הפסיכואנליזה


קהילה המסורתית נווה צדק

| 058-4610452

| nevetzedek.masorti@gmail.com

| רחוב שלוש 42 פינת אילת, שכונת נווה צדק, תל אביב

Chelouche St 42, Tel Aviv-Yafo

  • Facebook Social Icon

Kehilat Neve Tzedek @ 2017