פני המת - 'ויהיו חיי שרה'


פני המת - 'ויהיו חיי שרה'

בתחילת הפרשה , אברהם בא לקבור את שרה אשתו, שנפטרה בגיל 127, בעיר חברון במערת המכפלה. הוא סופד לה, ובוכה עליה:

"וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ".

לאחר מכן, מופיע התיאור הבא: "וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ".

אין זה כל כך ברור, ממה קם אברהם? מהם 'פני המת'?

האם מדובר בשלב בתהליך האבל על שרה?

פרידה אחרונה

נדמה שהמלים 'על פני מתו' מצביעות על היותו של אברהם ניצב מול פניה המתים של אשתו. אברהם מביא את נוכחותו לצד שרה המתה.

אך יש לומר אף להיפך, זו שרה המתה שעדיין לה נוכחות מוחשית, בזמן דמדומים זה לפני קבורתה.

למת יש עדיין פנים, יש לו איזהו שהיא אישיות נוכחת, הוא עדיין מעניק אור אחרון מפניו.

אברהם מבקש לראות את פני אשתו המתה לפני שיקבור אותה.

יש לו צורך הכרחי בהתבוננות מתמשכת בפניה המתים.

זהו המפגש האחרון של 'פנים אל פנים'.

כך הוא בוחן את פני המתה הנינוחים, השקטים בדרכה האחרונה.

הוא ניפרד מתווי פניה, וקורא את אמירתה השותקת.

הוא קולט אולי את חיוכה אליו - ביטוי פנים לשלוות המוות ולהשלמה איתו.

זאת לומר כי הפרידה מהמת היא נעשית גם באופן ישיר מאוד דרך הפנים .

המבט הנח על הגוף הפיסי, ובמיוחד על הפנים, הוא כבחינת השלמות שבמוות, ושלמות מעגל חייה של שרה.

מכאן עולה ההבטחה של הפיוס איתה.

כך רק לאחר שראה מקרוב את פניה, ונפרד מנוכחותם, יכול אברהם לקום ולקבור אותה.

פני המוות

במדרש 'בראשית רבה' נאמר שאברהם פגש מולו את מלאך המוות בזמן הפרידה משרה המתה: " ...היה רואה מלאך המות מתריס כנגדו".

היינו המודעות למוות שלו עצמו צפה ועלתה. הוא תופס עתה מתוך פניה חסרי החיים את סופיותו שלו. מותה מסמן עבורו באופן מוחשי יותר את המוות הנוכח בפתח, כמו למוות היו פנים המופיעים כמלאך המוות.

אך האם המדרש הזה רומז גם לביטוי לרגשות אשמה של אברהם ביחס למותה של שרה אשתו?

הנשיקה

ההוגה יצחק אברבנאל(המאה ה-15) מפרש באופן ייחודי את התנהגותו של אברהם, הבא לסופדה בחברון, והוא מפרט :

"... שכאשר מתה הצדקת ובא אברהם לבכותה נתקבצו אנשי העיר ללוותו בעת הקבורה ולמנעו מההספד והבכי המופלג כדי לכבדו ".

הוא מצביע על הסתירה לכאורה בין אופי האבלות, לבין מעמדו של איש חשוב, שאין עליו חובה להתנהג כמו כולם ברגעים אלה.

אך אברהם עושה בדיוק להיפך ממה שלכאורה ראוי לאדם במעמדו, הוא דווקא כן מספיד ובוכה על שרה אשתו, ואיננו חושש כלל לכבודו.

לאחר מכן מוסיף אברבנאל משפט מפתיע לחלוטין: "ואז קם אברהם מעל פני מתו שהוא מוטל על פני הצדקת, עיניו על עיניה, ופיו על פיה, ובוכה וצועק על פרידתה. זהו תיאור חריג של ביטוי רגשותיו, ובמיוחד המגע עם גוף המת, הכולל נשיקה מפה אל פה המת. עבור אברבנאל אברהם ממש קם מעל פניה אשתו כמי שנושק לה. אברבנאל מצדיק זאת ומסביר:

"כי היתה מיתת האשה הראשונה על האדם ככריתת עצם מעצמיו ובשר מבשרו ". כסימוכין לכך הוא מביא את דברי התלמוד במסכת סנהדרין: "כל שמתה אשתו ראשונה בימיו כאלו חרב בית המקדש בימיו".

כמו האיש והאישה מקימים ובונים ביחד בית מקדש משלהם, שהם עמודיו ובסיסו. לכן אם האשה, במקרה זה, נפטרה לפני הבעל, הרי שהאבל עליה דומה לאבל על חורבן הבית.

נשיקת המת מתוארת במקרא בעוד סיפור ידוע, יוסף נושק לאביו יעקב לאחר מותו במצרים :" וַיִּפֹּל יוֹסֵף עַל פְּנֵי אָבִיו וַיֵּבְךְּ עָלָיו וַיִּשַּׁק לוֹ". מחלוקת היא בין הפרשנים, האם הנשיקה למת רצויה או להיפך יש להימנע ממנה?

הפרשן אברהם סבע (שחי בספרד במאה ה- 15 וגורש ממנה) כותב: "מכאן שחייב אדם לנשק מתו".

כך אלה המכירים בנשיקת המת וחשיבותה מכנים אותה 'נשיקת פרישות'. אלה השוללים אותה רואים בנשיקת יוסף לאביו אירוע חריג ויוצא דופן שאין ללמוד ממנו על צורך או חובה לנשק.

הם חוששים מקרבה מובהקת בין גוף המת לאדם החי, מה שיכול להתפרש כהענקת מעמד מיוחד לגווית המת. אכן היהדות באופן עקרוני סולדת מפטישיזציה של המת, והענקת כוח ייחודי על -טבעי, אלה קיימות בתרבויות רבות אחרות. היהדות מבקשת לעצב גבולות ברורים בין המוות הסופי המטמא לבין החיים שהם ניגודו המוחלט.

כך לדוגמה מחבר 'הכתב והקבלה' שחי בגרמניה במאה- 19, מבקר באופן נחרץ את עמדתו החושנית של אברבנאל, כמזדעזע ממנה, ומדגיש את הריחוק הפיסי המובהק בין אברהם לשרה אשתו.

כך לדבריו, באבלו אברהם ישב בסמוך אליה, לא רכן כלפיה, וכלל לא נגע בה. פרשן אחר טוען שאברהם אפילו לא הסתכל 'בפני מתו', התרחק ממנו, מאחר שהיה ככהן גדול הנזהר בטומאת המת.

הפרשן 'עלי תמר', המאה- 20 (ישראל) מבקר אף הוא את העמדה המתירה לנשק את המת וטוען באופן חריף: "וכן נראה שמעולם לא שמענו שינשק אדם את מתו."

הוא מציג את נשיקתו של יוסף לאביו המתוארת במקרא, כחריג וחד פעמי שאין לחקותו כלל. ככל הנראה מובע פה החשש מהתנהגות ויחס לגוויה המחקים את תפיסתן של דתות אחרות בתקופתנו לגוף המת ושימורו, כמו לדוגמה בנצרות הקתולית והאורתודוקסית.

הפרשן 'אלשיך' ,מהמאה ה-16 שחי צפת, אף הוא בניגוד מוחלט לדברי אברבנאל, מדגיש שההספד והבכי סיבתם בהיות 'שרה צדקת', ואין כלל חובה לספוד ולבכות לה כאשתו. הוא ממתן מאוד את הביטוי הרגשי באבל, שרה היא 'מתו' של אברהם, וכך הוא מתייחס אליה, יותר מאשר היא 'שרה אשתו'. גם את ההשוואה בין חורבן בית המקדש לבין מות האשה דוחה אלשיך באומרו שהצדיק איננו זקוק לבית מקדש, כי הוא עצמו מהווה את המקום והמרחב לשכינה. נדמה שהוא דוחה גם את המגע הפיסי כנשיקה, עם גוף המת.

אם כך המסורת היהודית מציגה שתי עמדות בעניין, ולא ניתן לכל אחד אלא לבחור את שראוי בעיניו לעשות מול מתו שלו.

על המחבר - יואב לוי

נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר בירושלים.

אני גר בפריס, מלמד טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שבתוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין הפסיכואנליזה.


18 צפיות

קהילה המסורתית נווה צדק

| 058-4610452

| nevetzedek.masorti@gmail.com

| רחוב שלוש 42 פינת אילת, שכונת נווה צדק, תל אביב

Chelouche St 42, Tel Aviv-Yafo

  • Facebook Social Icon

Kehilat Neve Tzedek @ 2017