להתחשב בגויים - 'בלק'
בלעם החוזה מוזמן לקלל את עם ישראל במדבר, בערבות מואב.
בלק מלך מואב הוא המבקש ממנו לבצע משימה זאת, מחששו מעם ישראל, הנמצא סמוך למואב, לפני הכניסה לארץ כנען.
זו הדרך בה בלק מנהל מלחמה פסיכולוגית נגד עם ישראל, בו הוא רואה אוייב, וסבור להחלישו וכך להתגבר עליו.
בלעם בא ממקום רחוק מאוד מחוץ לסביבה הקרובה.
מקורו בעם 'אמורו' השוכן אולי בצפון סוריה.
לבלעם החוזה חסרונות רבים המודגשים בסיפור.
הוא יפעל באמצעות טכניקה ופרקטיקה שהמקרא דוחה אותם באופן עקרוני.
אך בסופו של דבר, אלהים מדבר מגרונו, והוא רואה מה שאחרים לא רואים.
ראייתו נובעת ממאמץ יוצא דופן. הוא נצב על ראש ההר, ומשם משקיף וצופה על העם הנמצא בתחתיתו. מנקודת מבט זו, הוא מצליח לזהות את מאפייני העם ולתארם.
עם לבדד ישכון
בלעם אומר משפטים קצרצרים על עם ישראל, בהם הוא מאפיין אותו, ולמעשה מגדיר את תכונותיו, ייחודיותו ועוצמתו יוצאת הדופן.
אחד המשפטים המפורסמים והידועים הוא:
"הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב".
נדגיש כי שני חלקי המשפט מקבילים בתוכנם וקשורים זה בזה.
החלק השני הוא תוצאת החלק הראשון.
מובן המשפט בחלקו הראשון הוא שהעם חי באופן נפרד משאר העמים, "לבדד", מאחר שהוא מתנהג לפי מערכת חוקים שונה (בדומה לדברי המן במגילת אסתר). החלק השני מובנו שהעם איננו נספר ונמנה כחלק משאר העמים – "לא יתחשב". הוא מהווה קטגוריה נפרדת בפני עצמה שלא נכללת בסדר המקובל של ארגון עמי העולם.
זוהי אחת ההגדרות המקובלות לעם היהודי עד ימינו אנו.
נדגיש, כמובן שאין זה במשמעות הישראלית שניתנה למלים אלו, לומר שאין להתחשב כלל במה שאומרים הגויים. זוהי קריאה שאין לה שום אחיזה במקרא.
אמירה נוספת של בלעם ידועה ונכללה בתפילת שחרית:
"מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל ". היא מתארת וקובעת איכות חיים ארגונית ומוסרית של העם.
נשאלת השאלה: מדוע יש צורך בנקודת מבט חיצונית כזו על העם?
מהו הצורך באישרור והכרה של מצב העם ובאיפיונו על ידי אדם שמוצאו גם רחוק מהאיזור? מדוע המקרא מבקש לכלול תיאור עמדתו של האחר כלפי עם ישראל?
לכתחילה, אין לכך מקום כלל, ואין זה נחוץ למקרא שעניינו העיקרי הוא קורות העם המתמודד עם חולשתו האמונית והמוסרית. מכאן שהסיפור מעיד שמבט חיצוני שיפוטי על העם איננו פסול.
המקרא מצדיק ונותן לכך לגטימציה יוצאת דופן.
כמו יש הכרח גם במבט האחר החיצוני, מתוך ההכרה שניתן למנף ולהשתמש בו לטובת העם.
רפלקס בסיסי
בניגוד לעמדת המקרא ניצבת המגמה הישראלית העכשווית.
לחלק לא קטן מהישראלים (והיהודים בעולם) יש רפלקס התנהגותי הפועל כמעט באופן מותנה. על פיו כל תגובת ביקורת נגד מדיניות מדינת ישראל והתנהגותה בתחום הפוליטי והחברתי, מזוהה מיידית כאנטישמיות, ונשללת באחת.
כמו מצוי בישראל גלאי אנטישמיות מלאכותי, בדומה לזיהוי אוטומטי של עצם זר החודר לתחום האווירי של מדינת ישראל אשר יש ליירטו מיידית.
התגובה נובעת מפחד עמוק מדפוסי מחשבה הסטוריים מקובעים או מרצון להיות אי תלותי ועצמאי לחלוטין ואולי מסיבות נוספות אחרות.
כך מכל מקום אין מבקשים כלל לבדוק מה תוכן הבקורת, מה מטרתה והאם יש בה תועלת. זוהי מגמה סוחפת אשר אין לה כל בסיס.
התגובה מעט פחות רפלקסית מול הבקורת לאחר הזיהוי הראשוני, היא ההצטדקות הפלפולית המשפטית. היא מבוטאת באמירות דוגמת: לנו זה לא יכול לקרות, אנחנו חפים וטהורים מכל כתם.
*בשולי העניין נאמר כי רבים שוכחים שיש גם לא יהודים פילושמים בעולם.
אלה לעומת זאת, ממלאים פיהם מים, וחוששים לומר כל מילה 'רעה' או ביקורת מסוג זה או אחר על ישראל עד גבול העיוורון.
*נוסיף ונעיר כי לעומת זאת הישראלים דווקא נהנים מהאמירה הבינלאומית המלטפת אותם, "עם חכם ונבון" (ביטוי המופיע בספר דברים), ומצפים ומייחלים לה בחוסר סבלנות, במיוחד נוכח ההישגים בתחומי הטכנולוגיה.
מה שרואים משם לא רואים מכאן
אך מדינת ישראל חייבת לקבל נקודת מבט נוספת חיצונית, תמונה ראי הכרחית הבאה דווקא לא מתוך צילומי 'סלפי' שלה עצמה.
אין בכך כדי לאיים עליה אם היא מאמינה בצדקת דרכה.
(כמובן אין זה אומר שעל ישראל להתחשב בכל אמירה או בקורת שיש ולעיתים הן מוטות ולא מאוזנות).
דוד בן גוריון טבע את הביטוי "אום שמום" באמצע שנות החמישים, שהתגלגל, והיה לו שימוש נרחב גם בשמות השבעים.
יש להיזהר (עם שניתן להצדיק לעיתים עמדה דומה) מגישה לפיה מדינת ישראל מספיקה לעצמה, ואינה זקוקה כלל לשיפוט מבט והערכה של זרים. תפיסה זו, אנו סוברים הינה טעות, ויכולה להוביל לאטימות מסוכנת (הדבר נכון לגבי כל מדינה אחרת בעולם).
הסיכון הוא שישראל תיהפך למדינה מסוג אחר לגמרי, כאלה שכלל אינן מהוות מודל עבורנו. אל לה לישראל להיות כזו השומעת רק את הקול הפנימי שלה, שתמיד צודק בכל מצב ובכל עת. בדרך זו המדינה מתנתקת מראש מגילוי דעת שמקורו בעמים אחרים, בניגוד לעמדת התורה בפרשה -כמו גם במקומות אחרים כבספר במדבר ובספר דברים.
זו מצביעה על כך שמה יאמרו הגויים הוא דווקא כן חשוב.
על המחבר - יואב לוי
נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר בירושלים.
אני גר בפריס, מלמד טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שבתוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין הפסיכואנליזה.