המסע לחירות (ד') - סוף המסע -'ויהי בשלח פרעה'


סוף המסע -'ויהי בשלח פרעה'

בפרשה מגיע המסע לחירות הפיסית לסופו. בני ישראל עברו את תחילתו של תהליך במצרים, מהצעקה הראשונה של הגוף המעונה וסובל בעבודה עד הרצון לפעול, להשתחרר ולצאת אל החופש. הצגנו חלק מהשלבים כמו מכות מצרים השונות שפרשנו אותן כשייכות לתהליך המודעות להיפרדות מהעבדות. אך עדיין יש לעבור עוד כמה משוכות, שהינן גם חלק מתהליך ההכרה בדרך אל קו הגבול האחרון. נציין שלושה שלבים אחרונים של היציאה ממצרים, המתרחשים לאחר עזיבת הארץ בעיצומו של הלילה. הראשון במעבר היציאה ממצרים לים סוף, השלב השני מתארע לפני הים, בעימות בין בני ישראל למצרים הרודפים אחריהם , והשלישי מתרחש עם שקיעתם של המצרים בים-סוף. נציין כי המצרים הם המטאפורה למקור הסמפטום הנפשי, הפנטסמה היוצרת חרדה, המונעת מאיתנו למצוא את דרכנו להשתחררות מהסבל. מבט הפרידה

בדרכם החוצה אל המדבר, עוברים בני ישראל במקום ייחודי: "וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן" . דווקא פה נמצאים מקדשי הגבול המצריים. 'פי החירות' הוא מקום מקדשו של הורו(ס) האל המצרי. 'מגדול' הוא כנראה מגדל שמירה ענק בגבול , 'בעל צפון' אף הוא שמו של מקדש אלילי. מדוע יש לעבור במסלול בו נמצאים פסילי האלילים המצריים? נאמר כי על בני ישראל להשתחרר מההיקסמות המקבעת מיחסם לכוחות האלילים, שהם חלק מהמערכת המשעבדת. המעבר בתנועה מאפשר לראות את האלילים-'האחר הגדול' בפרספקטיבה המחלישה אותם לגמרי. כך המבט הזה מסיר את הפיתוי להיאחז ולהיתפס בדימוי של ה'אחר' העוצמתי. על 'פי החירות' להפוך באופן סמלי, לפסל החירות.

לראות מקרוב

המצרים מתחרטים על שיחרור העם ורודפים אחריו עד למקום הימצאו סמוך לים: "ויִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל הַיָּם... וּפַרְעֹה הִקְרִיב..." כך העם ניצב לצדו הקרוב של הים, והמצרים לא רחוק מאחריהם. ברדיפת המצרים ונוכחותם הקרובה, נוכל לראות את המניע לכך שבני ישראל יתמודדו, יתגברו ויצליחו לבצע אקט נפשי נוסף ('כלי יקר'). הקרבה המצרית המאיימת ממשיכה את תהליך השיחרור . נזכיר כי המצרים הם הסמפטום של העם, וה'אמונה' בפנטסמה. עתה בני ישראל יראו אחרת את מה שהחזיק אותם כעבדים, וממה שעליהם להיפרד סופית, העלאה מהלא מודע את שסרבו לראות, המודחק, מקור חטאם הנפשי. כדי שהמהלך לא יהיה אבסטרקטי מידי, הפעם על בני ישראל דווקא להסתכל במבט מקרוב. עליהם לראות היטב, בפעם האחרונה את מה שאיים עליהם, כדי להיות מודעים להיפרדות ממנו. לראות קרוב מה שהם אף פעם לא העזו לראות מקרוב, זהו החלק הפנימי המנוכר, אותו יש לזהותו ולמצוא ולאחר מכן לאבדו. זהו החלק המצר והמונע את השיחרור הדחפים הפנימיים. החרדה הצפה ועולה "וַיִּירְאוּ מְאֹד" היא כהכרחית, והיא נובעת מהחשיפה מקרוב של איום המוות. החרדה מעידה על קליטה והבנה של המסוכנות. החירות קשורה בחרדה, לא ניתן להגיע לחירות אמיתית, אם אין מודעות למוות שעולה בהיעדרה.

להטביע במבט

בשלב אחרון זה ניצבים בני ישראל מעברו השני של ים סוף, ומתבוננים במצרים הטובעים: "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם". הדימוי של המצרים הטובעים' מטרתו להראות את ביטולו של המשעבד הפנימי – הפנטסמה- ולאפשר את המעבר לעמדת בחירה חופשית. השלמת השיחרור הנפשי מתבטאת בראיית תוצאות העבודה הנפשית. הפנטסמה שנבנתה כדי להשתעבד, להתנכר ולסבול נגוזה ונעלמה, כמו לא היתה. זהו חלק מתהליך ההתנתקות הסופית מהסבל. כך 'שירת הים' של העם לאחר חציית ים סוף, מבטאת את הדחף החיובי שנוצר ונגלה. כאן מסתיימת היציאה ממצרים, 'התינוק נחלץ מרחם אמו'.

משא החירות

לא כל אדם מסוגל לשאת את משא החירות. מדרש 'מכילתא רשב"י', מתייחס לפסוק האנגמטי : " וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" . הוא מפורש באופן לפיו 'חמושים' מובנו 'אחד מחמישה'. רק 'אחד מחמישה', היינו רק 20 אחוז מבני ישראל יצאו ממצרים.( לפני שני פירושים נוספים : 'אחד מחמשים '- 2 אחוז, ו'אחד מחמש מאות' ! היינו 0.2 אחוז). כיצד להבין מדרש זה? האם היו כאלה מבני ישראל, רובם הגדול, שהעדיפו את חיי העבד הנוחים? מאחר שהם פחדו, ולא היה להם האומץ להשתחרר מעבודתם? כי חסרה להם היכולת המחשבתית-דמיונית לשנות משהו, אף הקטן ביותר? הסבל היה להם לעונג? הם חששו משינוי זהותם ומהלא מוכר וידוע – מ'האין' המדברי? ולמעשה, האם היה זה החשש ממשא החירות האמיתית המחייב בחירה והכרעה? (הרצון לחזור למצרים ייחשף שוב ושוב בסיפורי התלונה של העם במדבר). כך לפי המדרש, החירות הנפשית האמיתית היא משימה קשה עד מאוד להשגה. היא תובענית, ממוקדת, מבקשת להיפרד כל הזמן מדימויים שאנו יוצרים, ולהשתחרר ללא הפסק מההתענגות מהספמטום ומהסבל שלנו .

באופן מאוד דומה למקרא ולמדרש, ז'אן פול סארטר, פילוסוף החירות, טען כי 'האדם נידון להיות חופשי', היינו מצב החירות כפוי עלינו. החירות היא למעשה מעמסה כבדה, מאמץ קשה ומתמשך. יש דרגות או אופנים שונים לממש את החירות בהתאם לאופיו הייחודי של כל אדם. סארטר קובע כי האדם הינו או בן חורין או עבד, ואין מצב ביניים המשלב את השניים. אקט הבחירה המודע וההכרעה הם המבטאים את משמעות קיומו של האדם. (יש מפרשים את ה'אין' (néant ) אותו מתאר סארטר וקושר למהות החירות כמִדבַּר אליו מגיעים בני ישראל!)

מסכת החירות

פרקים אלה של ספר שמות (כמעט מחצית הספר) ראויים היו להיקרא 'מסכת החירות' , כי הם מתייחסים להיבטים השונים של החירות, הנפשיים, הפוליטיים והפילוסופיים. נסיים ונדגיש כי חירות בסיסית זו, תהיה התנאי לקבלת ה'חרוט' על הלוחות בהר סיני בפרשה הבאה, שם תתממש החירות עם קבלת החוק.

על המחבר - יואב לוי

נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר בירושלים.

אני גר בפריס, מלמד טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שבתוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין הפסיכואנליזה.

#ויהיבשלחפרעה

20 צפיות

קהילה המסורתית נווה צדק

| 058-4610452

| nevetzedek.masorti@gmail.com

| רחוב שלוש 42 פינת אילת, שכונת נווה צדק, תל אביב

Chelouche St 42, Tel Aviv-Yafo

  • Facebook Social Icon

Kehilat Neve Tzedek @ 2017