מן הדין אל השמחה: לברוא מחדש את העולם לאחר השבר
מן הדין אל השמחה: לברוא מחדש את העולם לאחר השבר
ראש השנה הוא יום הדין. הוא מעמיד אותנו בפני אחריותנו — כלפי עצמנו, כלפי העם היהודי, כלפי העולם ולפני הקדוש ברוך הוא.
השנה מקבל הדין משמעות מיוחדת. מאורעות שלוש השנים האחרונות ערערו ודאויות יסוד: הביטחון, האמון במוסדות, תחושת אחדותו של העם והתקווה כי בכוחה של התבונה למנוע את חזרתן של השנאה והאלימות.
בימים אלה קראתי את ספרו של שטפן צווייג, העולם של אתמול. צווייג מתאר את וינה שלפני מלחמת העולם הראשונה — עולם שהאמין ביציבות, בקדמה, בתרבות ובשכל הישר. ואז באה המפולת: המלחמה, הלאומנות, השנאה הגזעית והנאציזם.
אין פירוש הדבר שעלינו לנטוש את התבונה, אלא להכיר בגבולותיה. תבונה הבטוחה מדי בעצמה עלולה להיות עיוורת לכוחות העמוקים הפועלים בחברה: הפחד, הטינה, הצורך בהשתייכות והתשוקה למצוא אויב שאפשר להטיל עליו את האחריות לכל הרע.
גם אנחנו איננו יכולים פשוט לשוב אל ״העולם של אתמול״. אנו זקוקים למחשבה חדשה ולתיקון שיוכלו להשיב לנו את האמון בחיים, בסולידריות ובעתיד משותף.
כאן אפשר לשוב אל סיומה של התורה ואל מותו של משה.
משה מת, אך לפני מותו הוא כותב את התורה ומוסר אותה לעם. ישראל מאבד את קולו החי ואת האדם שאליו ניתן היה לפנות כדי לדעת באיזו דרך ללכת. במקום הנוכחות נשאר ספר; במקום הקול נשאר רושם, רשימו.
כפי שמציע אדמון ז׳אבס, הספר נולד גם מתוך היעדר. אנו כותבים מפני שמי שדיבר איננו נוכח עוד. אולם דווקא ההיעדר פותח מרחב לאחריותנו. לאחר מות משה, אנו חייבים לקרוא, להקשיב, לפרש ולהכריע.
הספר יכול להישאר סגור ולהפוך לאנדרטה לעבר, אך הוא יכול גם להיאמר מחדש ולהיעשות שירה וקול חי. משה כתב את התורה, אך על כל דור מוטלת האחריות להשיב לה קול בתוך עולם שמשה לא הכיר ולנוכח שאלות שהדורות הקודמים לא יכלו לצפות.
זוהי משמעות דברי התפילה:
״המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית״.
הבריאה איננה רק מאורע שהתרחש בעבר. העולם זקוק לחידוש בכל יום. גם את התורה אי אפשר רק לשמר; יש להוליד אותה מחדש בכל דור. נאמנות אמיתית איננה חזרה קפואה על העבר, אלא היכולת לאסוף את הרושם שהותיר ולהפוך אותו מחדש לחיים.
גם עמנואל לוינס מלמד שהחירות לעולם איננה הישג מובטח. היא שברירית, ולכן יש לשמור עליה תמיד. בשעות של פחד אנו מתפתים למסור אותה לידי מי שמבטיחים לנו ביטחון מוחלט, כוח ואחדות.
הפחד מתכסה אז באידאולוגיות אלימות: הצורך הלגיטימי בריבונות הופך לריבונותנות; הפגיעוּת לפולחן הכוח; הזהות להדרה; והרצון בביטחון לחיפוש מתמיד אחר אויבים.
לעיתים מציעות אידאולוגיות אלה גם תורה המנותקת מן המוסר האוניברסלי של הנביאים — תורה המצטמצמת לכוח, לבעלות ולהבחנה מוחלטת בין ״אנחנו״ ובין ״הם״; תורה שאין בה פני האחר, האלמנה, היתום והגר.
אולם הנביאים לא העמידו את קיומו של ישראל כניגוד לצדק. להפך:
״צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה״.
האוניברסליות הנבואית אינה דורשת מאיתנו לוותר על זהותנו, על ארצנו או על זכותנו להגן על עצמנו. היא מלמדת שהייחוד היהודי נושא בתוכו אחריות אוניברסלית. הבחירה איננה זכות יתר, אלא מחויבות עמוקה יותר כלפי אלוהים וכלפי כל אדם.
כאן אנו חוזרים אל הדין. הדין נחוץ מפני שהוא מציב גבול. ללא גבול אין אחריות ואין חירות. ראש השנה מזכיר לנו שאיננו הבעלים המוחלטים של ההיסטוריה, של הארץ, של התורה או של חיי האחר. לא כל מה שבכוחנו לעשות מותר לנו לעשות, וגם סבלנו אינו פוטר אותנו מן הדין המוסרי.
אולם הקבלה מלמדת שכאשר הדין מתנתק מן הרחמים ונעשה מוחלט, הוא הופך לדין קשה. הגבול נעשה סגירוּת, המשפט להרשעה, ההגנה לפולחן הכוח והזהות להדרה.
משום כך מסעם של חגי תשרי אינו מסתיים בראש השנה. הוא מתחיל בדין, עובר דרך התשובה והסליחה של יום הכיפורים, ומגיע לבסוף אל סוכות:
״וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ״.
השמחה אינה מבטלת את הדין. היא נולדת מתוך המתקתו.
לאחר שהכרנו באחריותנו, אנו יוצאים מן הבית היציב ונכנסים לסוכה — דירה ארעית, שברירית ופתוחה לשמים. לסוכה יש דפנות וגבולות, אך הם אינם הופכים לבית כלא. הם מגינים עלינו מבלי לנתק אותנו מן העולם.
במובן זה הסוכה היא היפוכו של הגטו. הגטו נולד מתוך פחד ומבקש ישועה בהסתגרות. הסוכה מכירה בפגיעוּת, אך מלמדת אותנו לחיות בתוכה מבלי להפוך אותה לשנאה.
את מסעם של חגי תשרי אפשר אפוא לתמצת במילים:
מן הדין אל הרחמים, מן הפחד אל האחריות, ומן האחריות אל השמחה.
אולי זהו הדין האמיתי של ראש השנה. איננו נשאלים רק מה עשינו, אלא גם מה עשינו ברשמים ובשרידים שהופקדו בידינו:
האם הפכנו את הזיכרון לחיים או לנוסטלגיה?
האם הפכנו את התורה לקול חי או לאבן?
האם הפכנו את הפחד לאחריות או לשנאה?
האם הכאב העמיק את רגישותנו לכאבם של אחרים, או הפך להצדקה לקשיות לב?
על ראש השנה נאמר:
״היום הרת עולם״.
איננו רק זוכרים שהעולם נברא פעם. אנו מכריזים שהיום העולם יכול להיוולד מחדש.
איננו יכולים להשיב את העולם של אתמול, כשם שישראל לא יכול היה להשיב את משה מן המוות. אך אנו יכולים לקבל אחריות על מה שייוולד מתוך הרושם שהותירו לנו.
השאלה של ראש השנה הזה איננה רק כיצד נשיב את העולם שאיבדנו, אלא:
איזה עולם אנו מבקשים להוליד לאחר שרבות מאשליותינו קרסו?
אולי יהיה זה עולם תמים פחות, אך אחראי יותר; עולם בטוח פחות בנוסחאותיו, אך מסוגל יותר להקשיב; עולם המכיר בקיומו של הרע, אך עדיין נותן אמון בחיים.
משה השאיר לנו את הספר. עלינו מוטלת האחריות להכריע איזה קול ייוולד ממנו היום: תורה הנולדת מתוך פחד, או תורה המסוגלת להפוך את הפחד לצדק, לאחריות ולתקווה.
אולי זהו התיקון שלנו: לא לשחזר את העולם שאבד, אלא להשתתף בכל יום בחידוש מעשה בראשית:
״המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית״.
ובעיקר לזכור את המילה: ״בטובו״.
לא כל שינוי הוא חידוש ולא כל כוח מוליד חיים. החידוש האמיתי נבחן ביכולתו להפוך את חשכת הדין הקשה לאורה של האחריות, ולהוליך אותנו, דרך התשובה, אל שמחתה השברירית והאמיתית של הסוכה:
״וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ״.
תגובות