'אכול והותר' - 'פרשת תזריע'

April 7, 2019

 

'אכול והותר' - 'פרשת תזריע'

 

הצרעת המתוארת בפרשה מוגדרת במונחי הטומאה, היא מתרפאה מעצמה, והמצורע מוכרז כטהור או טמא על ידי הכהן : "אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת...וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת...וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן".

אך בסיפורי המקרא לצרעת סיבה אתית – פסיכולוגית מובהקת והטיפול בה נעשה באמצעות תהליך של שינוי פסיכולוגי – מחשבתי.


אך מה הסיבה לצרעת ?
צרעת היא מחלת עור הבאה לאדם גאה מידי, שלא השתחרר מדימוי עצמי
המעורר קנאה חזקה ביותר, כך שהאגו הנרקסיסטי מניע אותו לצאת מגבולות העצמי. בהיותו תובעני, המונע על ידי הדמיוני והתופס עצמו כמי שחסר ומקופח באופן שאין לו שום הצדקה, הוא מבקש למרוד בסמכות מתוך מניע נפשי זה, ולחרוג מהמסגרת ההיררכית בה הוא חי. הוא מסרב להכיר ולקבל את מעמדו ומצבו. סירובו לקבל סמכות הופך לסמפטום.

מחלת הצרעת מתבטאת דרך פריצת גבולות הגוף הפיסי- העור.
היא מופיעה ב'נקודת המעבר', מפנים הגוף לחוץ, כאשר היא חשופה לכל עין. מעטפת העור שהשתנתה מעידה על בעיית מיקומו החברתי-מעמדי של המצורע. היא מונעת ממנו להתקרב אל ה'מקום' שאותו חמד לעצמו מתוך דחף קנאה חסרת שליטה.

תופעה זו של מחלת הצרעת מתוארת במקרא באמצעות הדמויות הבאות, מרים הנביאה אחות משה, עוזיה המלך, ובהפטרת הפרשה ('ספר מלכים' ב') גיחזי משרתו של הנביא אלישע, וכן נעמן הארמי המבקש להירפות מהצרעת. 
כך בהפטרה,  מובאים מחד סיפור הריפוי של נעמן שר צבא ארם מהצרעת ומאידך היחלותו של גיחזי במחלה.
הנביא אלישע מרפא את שר הצבא ארם נעמן הבא במיוחד מארצו להירפא מהצרעת בישראל. נעמן המתנשא תחילה מסרב לטיפול המוצע על ידי הנביא. נעמן הרוכב על הסוס, אינו יורד ממנו גם כאשר הוא ניצב מול פתח בית הנביא ומזלזל בדברי הנביא. 
אך לבסוף נעמן מקבל את הוראת הנביא, נאלץ לרדת מסוסו, ללכת בדרך היורדת אל ערוץ הנהר הקטן, הנקרא 'ירדן' ( היורד אף הוא...) ואף להיכנס לתוך המים לטבילה, תוך שהוא פושט בגדיו כתינוק הנולד. 
פעולות אלה המעידות על קבלת סמכות הנביא, והוויתור על הדימוי הנרקסיסטי יביאו לרפויו של נעמן. נעמן מכיר בערכו של הנביא ומעניק לו מתנות רבות אותן הנביא מסרב בתוקף לקחת, כדי לא להיחשב כמרפא מאגי.
גיחזי (קרוב במשמעות באנגלית ל-Greedy) משרתו של הנביא אלישע,  באופן מפתיע אינו מקבל את סמכות הנביא, הוא חומד את מתנות נעמן ומקבלן ממנו בשקר בניגוד להוראת הנביא. יותר מכך הוא מסתיר ומכחיש את מעשיו בפני אלישע, ולכן הוא עצמו מצטרע.

אך ההפטרה איננה נפתחת בסיפור נעמן, אלא דווקא כמה פסוקים לפני כן בפרק הקודם, בסיפור קצרצר על הרעב הפוקד את הארץ - "...וְהָרָעָב בָּאָרֶץ ". 
אנו נשאל מדוע חז"ל ביקשו לצרף גם סיפור זה, שלכאורה אין לו שום קשר למחלת הצרעת ? 
בסיפור הושעה זה מהרעב בארץ, הנביא אלישע, 'איש האלהים', מקבל מנות מזון (לחמים וכרמל) מתורם נדיב כדי להאכיל את העם
הנביא מצווה על גיחזי משרתו לתת לעם את שקיבל: "תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ".
אך המשרת מגיב באופן מפתיע ואומר:"... מָה אֶתֵּן זֶה לִפְנֵי מֵאָה אִישׁ".
גיחזי איננו מאמין באפשרות שכמות הלחם שהובאה תספיק להאכיל
מאה איש.  למעשה הוא כמי שמסרב או כמי שמורד בעמדת הנביא.
לשונו 'מה אתן זה', משמעו כמי שאמר 'על מה אתה מדבר?'
אין כמות אוכל זו ראויה, ואין טעם בדבריך, 'איך אוכל בכלל לתת לחם זה?'.
אמירה זו היא זלזול בוטה בהוראת הנביא.
כך בעמדת גיחזי שאינו מוכן לתת, עולה כבר מחד שאלת הנתינה ומאידך קבלת סמכותו של הנביא.
לגיחזי עמדה עצמאית מידיי, שבנוסף לכך איננה מכבדת  את העם
מולו. הוא מבקש ליצור נתק מסויים בין התושבים לבין הנביא, ולגרום
למיעוט העזרה או בהתנייתה בגורמים אחרים.

על שאלתו המתמיהה של המשרת 'מה אתן זה', עונה הנביא אלישע:
"תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ כִּי כֹה אָמַר יְהֹוָה אָכוֹל וְהוֹתֵר". 
הנביא אינו מוכיח את גיחזי, אלא חוזר על דבריו ומוסיף כי כמות האוכל מספיקה לעם די והותר. הוא מדגיש את הכרח מעשה הנתינה אל העם, ואת ההותרה - האוכל שיישאר לאחר שהעם ישבע.
כך מובן הקשר בין סיפור זה לסיפור הבא על החלמתו של נעמן מהצרעת, ומדוע חז"ל צרפו את שניהם יחד. בסיפור על נעמן, גיחזי איננו מסוגל לתת מאומה חינם לנעמן הארמי כפי שמבקש אלישע הנביא.  הוא אינו יכול לפיכך לראות במה שנעמן ביקש לתת לנביא אלישע כמתנות מיותרות שאין לקבלן.  מאחר שגיחזי איננו מסוגל 'להותיר', הוא כחמדן המבקש לעצמו את המתנות של נעמן. לכן נאמר כי חטאו החמור של גיחזי לא הופיע בהפתעה גמורה.(האם ייתכן שהסיפור על הרעב מעיד גם שהנביא אלישע שחשך את ביקורתו הישירה מגיחזי תרם לחטאו של גיחזי?)
בהתנהגותו הקודמת של גיחזי מול העם והנביא היו סימנים ברורים לנטייתו המרדנית כנגד הנביא, ואף זו החמדנית המתעלמת מן הנתינה הלא מותנית לעם. לכן בסוף הסיפור על נעמן, כאשר נחשף חטאו החמור של גיחזי, הנביא אלישע מעניש את גיחזי ואומר:  " וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק בְּךָ ".

 

 

על המחבר יואב לוי:

נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר בירושלים.

 

אני גר בפריס, מלמד טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שבתוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין הפסיכואנליזה