לשבור ולשים בארון - 'והיה עקב תשמעון'

August 3, 2018

 

 

לשבור ולשים בארון - 'והיה עקב תשמעון'

 

משה יורד מהר סיני לאחר שהייה של ארבעים יום, ואל מול מחולות העם סביב עגל הזהב הוא שובר את שני לוחות הברית שבידיו: " וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם" .
בפרשה מופיע סיפור מחדש של האירוע המפורסם המתואר בספר שמות, והחזרה שונה במספר פרטים מהוורסיה הראשונה, (לדוגמה כעסו המוצדק של משה לא מופיע בסיפור זה), 
אך עיקרי הסיפור דומים. הצורך לספר שוב הוא בזיקה לנחיצות עיבוד הזכרון והבהרת המודעות.

 

השבירה ההכרחית

אל מול החטא הגלוי והפומבי של מעשה העגל תוקפו של החוק-הכתוב על שני הלוחות- 'פג'. הוא מאבד את כל ערכו.
מחולות העם היוו ביטוי לסתירה מהותית ודחייה של מעמד החוק. 
לכן עולה הצורך בביטול סמלי מעשי של החוק – זהו ההכרח לשבור את לוחות הברית (חז"ל משווים זאת לביטול שטר הכתובה).
בעקבות זאת  יש להעניק מחדש מעמד מחייב לחוק. יש צורך בהתחלה מחודשת של נתינת הלוחות כדי להבנות שוב את הזיקה בין האדם לחוק.
נוסיף כי השבירה היא כפעולת היטהרות חלקית מן החטא-תחילתה של ההשתחררות, מאחר שהיא מבטאת את ההכרה בחומרת החטא. המקרא מדגיש כי משה שיבר את הלוחות לעיני בני ישראל כמו להוכיחם באותו רגע על מעשיהם וההשלכות מכך.
לו היו הלוחות הראשונים נשמרים כפי שהם, הם היו כחפץ שערכו הסמלי מועט ביותר, והיו חסרים את כובד החוק הנחוץ.

 

לוחות שניים

בעקבות כל זאת על משה לעלות שוב להר סיני ולשהות שם ארבעים יום כדי לקבל מחדש את החוק- הלוחות השניים (כמו בפעולת אתחול). בפעולה ייחודית זו של הכנה מחדש של הלוחות יש  גם מן הכפרה על החטא. תהליך זה מטרתו לאפשר את קיום האירוע המכונן של נתינת החוק מחדש.  ועתה רק קבלה בכוונה של החוק תוכל לאפשר השתחררות מן החטא הדרמטי.

 

השברים

את השרידים או את שברי הלוחות הראשונים שניתץ, על פי חז"ל (תוספתא סוטה), משה אוסף ומרים מהארץ. הוא מניח אותם בארון הברית לצד הלוחות השניים (יש מפרשים כי הם היו בארון נפרד).
מדוע לפי חז"ל אין לזרוק או לחילופין לגנוז את השברים ?
מה משמעות שימורם והצגתם לצד הלוחות השניים? 
במקרא אין ציווי על מעשה זכרון – כך עולה שמשה עושה מדעתו.
נדמה כי אין שימורם בגלל קדושתם של הלוחות, או בשאיפה להציג את המקור האבוד, אלא מסיבה אחרת.
זאת כדי ששברי הלוחות ישמשו כהתראה מפני חזרה נוספת על החטא.
הלוחות השבורים הם כזכרון לא ישיר לאירוע 'עגל הזהב'.  
מפסל העגל עצמו לא נותר שום שריד, ומשה מצווה להרוס אותו ולהעלים את כל מרכיביו.  כך נותרים רק תוצאות החטא החמור שרוצץ את החוק.
אין מחיקה מוחלטת של החטא הדרמטי.
השברים מצביעים על כך שזהו כחטא קדמון שניתן תמיד לחזור עליו. 
עגל הזהב הוא סמל ומימוש חטא בסיסי המהווה מרידה נגד משמעות החוק עצמו. הוא ביטוי להתפרקות גמורה ממשא החוק- התענגות ללא גבולות.
הזכרתו הנצחית של החטא באמצעות שברי הלוחות נובעת מחשש שחטא זה יחזור על עצמו, כמו לומר כי במציאות אפשרות זו תמיד נוכחת.

 

בין  לוחות ראשונים לשניים

המקרא מדגיש חזור והדגש שאין שום הבדל בין שני נוסחי הלוחות: "בָּעֵת הַהִוא אָמַר יְהוָֹה אֵלַי פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים".   
אך פרשנויות לאחר המקרא מעלות אפשרויות שונות הרואות בלוחות הראשונים חוק אידאלי, שעבר מן העולם בגלל חולשתו של האדם.  יש טוענים שיש לשוב אל נוסח חוק זה בעתיד באחד מן הימים, והימצאו בארון הברית היא הסימן לשאיפה זו (נוסיף ונשאל האם ניתן לומר כי למעשה בארון יש מבחינה מסויימת יותר מחוק אחד: שני לוחות ושברי לוחות?).

ההבדל האפשרי בין הלוחות הראשונים לשניים מעלה את השאלה האם ניתן לאחר החטא לכתוב שוב את החוק באותו אופן ובאותה מודעות,או שתודעת החטא משפיעה כבר על אופיו של החוק הניתן?

 

 

על המחבר - יואב לוי

 

נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר בירושלים. אני גר בפריס, מלמד טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שבתוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין הפסיכואנליזה.

Tags: