המסע הארוך לחירות - "שמות"

January 5, 2018

 

המסע הארוך לחירות

 

"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה"

בני ישראל ירדו מכנען למצרים לשהות לא מוגדרת במסגרת משפחתית ('איחוד משפחות'), אך כזרים הפכו להיות איום על הממלכה הפרעונית. 
מסיבה זו הם שועבדו על ידי פרעה כעבדים בעבודת פרך.
מעבדות זו, אין הם משתחררים אלא לאחר מסע הכולל שלבים רבים, המתרחש במשך זמן ארוך.
הפרשה מדברת על תחילתה של הדרך הזו לחירות, התשתית,  השלבים הנפשיים הראשוניים: 
  וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה        וַיִּזְעָקוּ         וַתַּעַל שַׁוְעָתָם ....
  וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם          וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ... 
  וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת ְבנֵי יִשְׂרָאֵל        וַיֵּדַע אֱלֹהִים

נציג בקצרצרה ציוני דרך אלה.
  
אשליה והתפכחות

העם סובל מהעבדות. תחילת התגובה למצבו זה מתעוררת כאשר פרעה השליט מת. לכאורה על פי דמיונם מצבם היה אמור להשתנות, ולהשתפר עם בואו של המלך פרעה החדש. 
ציפייה-תקווה זו לא התממשה, ולכן מופיעה תגובתו הראשונה של העם המיוסר, 'האנחה' : 
"וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה". 
שברון התקווה הוא הגורם לצעקת הכאב הראשונה.
זהו ביטוי למצוקה הפיסית, כזעקה היוצאת מן הגוף עצמו, שאינו יכול לשאת עוד המשא. יש בכך קריאה לעזרה, שבחלקה איננה מודעת מאחר שהיא באה ישירות כתוצאה מן הכאב בגוף.


הזעקה
"ויזעקו"

הזעקה מביעה את המודעות לסבל, החורגת מהתגובה הפיסית הראשונה, ואת ההכרח לצעוק את הכאב.
זהוי ההכרה שאין ערך וצורך לשאת את הסבל בשתיקה סטואית.

 

השוועה 
תעל שוועתם"

השוועה היא כתפילה או בקשה. זוהי ההכרה הראשונית והבסיסית למוכנות לעשות שינוי כדי לצאת ממצב הסבל.
הפנייה היא כביכול אל מחוץ לעצמי, והיא מבטאת את תודעת הלגיטימציה להשתחרר מהשעבוד.

 

השמיעה
"וישמע אלהים"

בשלב זה, הצעקה נשמעת שוב ומחדש, לזועק אותה.
שמיעת הצעקה  מעוררת כבר את המודעות הראשונית לחטא העם הקשור במצב הסבל הזה. ההכרה שגם הוא אחראי למצבו. 
השמיעה לפיכך גם תביא ותעורר  בו זמנית את זיכרון העבר.

 

הזיכרון 
"ויזכור אלהים"

לאחר הפריקה הרגשית והמודעות הראשונית למצב הסבל עולה וצף  זכרון העבר הרחוק - היא הברית.
האירוע בעבר ('ברית האבות') מחייב מאופיו, והשפעתו על העם נמשכת עד ההווה. זהו החוק של ההבטחה לגאולה.


הראייה
"וירא אלהים"
שלב הראייה מעיד הן על ראיית חטאו של העם שעד עתה היה סמוי, והן על ההבנה כוללת.
זוהי תפיסת הפרספקטיבה המכוונת אל העתיד. זוהי ראיית זמן החיים.
המבט יכול לפנות ולדמיין  עתיד אחר .
אך כל זה מתרחש עם ההכרה במגבלות הראייה - לא ניתן לראות הכל.

 

הידיעה
"וידע אלהים"

זוהי התחושה האינטימית כתוצאה מההבנה, השבה אל הגוף.  תחושה פנימית של תחילת התיקון וההכרה שהוא אפשרי.
עם זאת באה גם ההבנה גם שיש עדיין 'לא מודע' שצריך להיחשף. 
הדרך עוד ארוכה, יהיו בה גם נסיגות מהשאיפה לחירות, ורצון להישאר משועבדים.
אך בפרשה הבאה 'וארא' תופיע כבר שפת הגאולה:
והוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם   וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם    
 וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם ...
 וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם       וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים 
 וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָֹה  אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם....

 

 

על המחבר - יואב לוי

 

נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר בירושלים. 

 

אני גר בפריס, מלמד טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שבתוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין הפסיכואנליזה.