מפגש ידידותי וְוִידוּי אחרון - "ויגש"

December 22, 2017

 

מפגש ידידותי וְוִידוּי אחרון - "ויגש"

 

יעקב מגיע למצרים כדי לממש את איווי חייו,  לראות את משאת נפשו,  בנו האהוב יוסף.  בעקבות כך הוא מוזמן לפגישה יוצאת דופן.
יוסף בנו , המשנה למלך, יהודי החצר,  מארגן לו מפגש ייחודי עם מלך מצרים – פרעה. וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת יַעֲקֹב אָבִיו וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה
זהו מפגש נדיר במקרא, מאחר שהוא מתקיים ללא שיעורבו בו אינטרסים כאלה או אחרים או תוצאות מעשיות! לשני האנשים מעט מאוד במשותף.

 

הברכה או אמירת שלום?

בתחילת המפגש וגם בסופו מברך יעקב את פרעה:
"וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה".

 

כמו יעקב הוא זה היכול לתת לפרעה בברכה יותר מאשר להיפך.  אין ליעקב צורך בברכת פרעה.
המברך הוא זה שבכוחו להעניק לאחר ואיננו תלוי.
אך תוכן הברכה אינו מפורש. יתכן וזוהי אמירת שלום (Bonjour) ותו לא.
יעקב גם נמנע מלהשתמש בשם אלוהים, מול מי שמחשיב עצמו כאלוהים או בן אלוהים.

 

שאלת פרעה- אורך החייים

השאלה האחת אותה שואל פרעה את יעקב הזקן הניצב מולו היא:
בן כמה אתה? וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יַעֲקֹב:  כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ.
 כמו שאלה המגדירה את זהותו של המשיב ומובן נוסף מבטאת את הערך החשוב ביותר למי ששואל אותה ובה מגולם היחס לחיים. 
נציין כי במסורת הפרעונית אורך החיים משמעותי ביותר.
 השאיפה המרכזית היא לחיות כמה שיותר, ולבסוף להגיע לחיי נצח כאשר הנשמה 'בה' תחזור אל הגוף לאחר המוות. (שהחניטה קשורה בכך) הגיל המקסימלי הפרעוני הוא 110 שנים.

 

תשובת יעקב - הווידוי

יעקב עונה ואומר שאורך חייו הוא מאה ושלושים שנה, "יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלשִׁים וּמְאַת שָׁנָה".
בזאת מתבטא הפער בין שתי התרבויות. לומר שלזו של יעקב הישגים העולים על התרבות הפרעונית. מאחר שיעקב חי עשרים שנה יותר מאורך החיים המקסימלי המצרי.
אך יעקב לא מסתפק במסירת מידע אישי סמלי זה בלבד, אלא מוסיף עוד על אופיים של חייו והשוואתם לחיי אבותיו:
"מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם".
אורכם של חייו הוא קצר ביחס לאברהם ויצחק (מימד אירוני ביחס לאורך החיים הפרעוני), איכותם רעה, ובנוסף לכך, חייו עשויים היו גם מנדידות.
כך חיי יעקב היו חיים של סבל. אין פירוט כאן, כי אין זה המקום לכך בארמון המלך.
יעקב אינו מתלונן על גורלו, ובסיכום אישי זה אין בכך לומר אני הקורבן לאירועי חיי, אלא זוהי אמירה המכירה ברשמי החיים על בשרו.

 

ההכרה במציאות וקבלתה

הוידוי הנעשה בפני גורם ניטרלי לכאורה, אדם לא מוכר כפרעה, נובע מעצם המפגש עצמו. כך נדמה שווידוי זה הינו מקרי, כתוצאה מהמפגש בין השניים. אכן הוידוי משקף משהו מאופיו של יעקב. (וידוי מפורט יותר לגבי גורל חייו, מותה של אשתו רחל, הוא ימסור  בסוף ימיו לבנו יוסף).
אך מדברים אלה משתמעים כבר גם התייחסויות למעמד המלך פרעה.
הנה אתה פרעה, אינך אמור להכיר כלל חיי סבל ונדודים.
הרי מלך מצרים יכול לרכוש ולהשיג את כל אשר הוא חפץ בו בעולם, ולספק את רצונו.
אתה פרעה, המחשיב עצמך כאלוה, רוצה להיות כשמש המבהיקה והמאירה ללא 'כתמים' והמסמלת את הנצח (מצב פאלי).
אני לעומתך, מכיר את 'ליקויי החמה' התדירים בחיים. 
אני יודע שהחיים עשויים גם מאבל ומאובדן, שאותם אני מכיל בי.
אני מקבל ומשלים עם אי היכולת הלא מוגבלת (אומניפוטנס) ועם ההכרח לצמצם ולהגביל את שאיפותיי הדמיוניות המגאלומניות (הסירוס הסמלי).
אם כך כוחו של יעקב וגדולתו, הוא בנשיאתו ובהתמודדותו עם הסבל בחייו, ובקבלה חיובית של המציאות.

 

המוכנות למות

בדברים אלה יעקב גם מצביע על מוכנותו למות לאחר שהגיע למצרים, בעקבות הפיוס הנפשי בחייו. 
כפי שהוא אומר לפני כן לבנו יוסף, בפגישתם הראשונה במצרים "ויֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי".
עתה יעקב יכול למות כמי שמימש את איוויו האחרון והחשוב, לאחר שהוא ראה פנים אל פנים את יוסף בנו חי. 
החיים והמוות שלובים, חיי יוסף מאפשרים את מות יעקב.
יעקב איננו מרחיק את המוות עד בלי גבול. הוא מקבל את מותו בהשלמה גמורה.
זאת  לומר כי התרבות ה'עברית' איננה אובססיונלית לגבי החיים והמוות, בניגוד לתרבות המצרית. וכי המימוש האישי מתקיים גם ביחס לדור הבא  ודרכו, ולא במיצוי פוטנציאל אורך החיים הפרטי. וכן כי חייו של יעקב הם מקרה ולא הכלל, מאחר שאבותיו חיו טוב יותר, ולאורך שנים רב ממנו.

 

וידוי ואמת

נדגיש כי דברי יעקב אינם הגזמה רגשית, או סוג של רטוריקה, אלא הם מבטאים אמת, (הם תואמים את המסופר לפני כן בספר בראשית) אף שתהיה סובייקטיבית.  כוחו והגדרתו של הוידוי נובעים מהאמת הגלומה בו.

נציין כי יש המפרשים דברי יעקב כהוקרה, כלפי פרעה.
המאפשר לו עתה לראות את בנו יוסף ואך לחיות זמן מה חיי רווחה ליד בנו, ולפיכך יעקב מודה על שמעתה חיי הסבל שלו הסתיימו.

לאחר מפגש תמוה זה, ניכרים יותר ההבדלים בין פרעה ליעקב, ובין שתי התרבויות אותן הם מייצגים, כמו שניהם נמצאים משני צידי המתרס.

 

 

על המחבר - יואב לוי

 

נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר בירושלים. 

 

אני גר בפריס, מלמד טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שבתוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין הפסיכואנליזה