תאוות בשרים - פרשת ראה

August 20, 2017

 

תאוות בשרים

 

 'פרשת ראה'

 

בפרשה מתואר ההבדל בנושא הקורבנות בין ארץ כנען,
לבין מה שנעשה כביכול על ידי העם במדבר, מחוץ לכנען. 
כך בכנען יהיה מקום אחד מרכזי להקרבת קורבנות, ושם הם ייאכלו:
"לפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ תֹּאכֲלֶנּוּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָֹה ".
לפי שיטה ריכוזית זו, בשאר המקומות ניתן יהיה לאכול רק 'בשר תאווה', ולא יהיה ניתן להקריב בהם.
בהקשר זה מתוארת המוטיבציה האישית לאכילת הבשר שאינו לצורך הקרבה:"וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר".
המניע לאכילה הוא תאוותו של האדם. השורש א.ו.ה, מופיע ארבע פעמים! ונושא אכילת הבשר נכפל ומופיע פעמיים.
במקומות רבים במקרא ל'תאווה' יש משמעות שלילית.
כמו לדוגמה בסיפור התלונה במדבר, על חטא 'קברות התאווה', 
מופיעה התימה של תאווה לבשר, עליו נענשים המתאווים לו.
אך במקרא מופיעה גם משמעות חיובית לרגש זה, והיא בעיקרה מיוחסת להתאוות לה'. 

 

מהי תאווה?  

 

התאווה היא רגש שסיבתו היא דמיון יתר ביחס לאובייקט, כאשר האדם שבוי בפנטסמה שאיננו יכול לרסנה.
לכן נדמה שיש לפרש פה 'תאוה' במשמעות של 'פאסיון'-Passion .  ולא désir, אלא lust  (בגרמנית ובאנגלית).'פאסיון'- Passion מקורו בלטינית, דרך היוונית פאתוס. (מקור זהה לפאסיבי ולפאתטי). משמעו הראשוני הוא לסבול באופן פאסיבי. מצב המעיד על השתלטות רגש, מבלי יכולת שליטה.
רוב הפילוסופים הקלאסיים שללו את רגש ה'פאסיון' - תאווה, כמונע יכולת שיפוט ושיקול דעת.

לעומתם הגל וניטשה העניקו לו מעמד ומשמעות חדשים וחיוביים כמעצים את תחושת החיים.
רוב הפרשנים היהודים המאוחרים סבורים כי התאווה בעיקרה יותר שלילית ומסוכנת מאשר שהיא חיובית. אך יש כאלה הרואים בתאווה, עניין טבעי לחלוטין, ללא כל קונוטציה שלילית ( 'העמק דבר').

 

סובלימציה

 

בפרשנות החסידית למאמר "רַק בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ ... וְאָכַלְתָּ בָשָׂר"
הביטוי 'אַוַת נפשך' נקרא בניקוד אחר, והופך להיות 'אוֹת נפשך'. 
התאווה נעשית לאות ולסימן עבור הנפש. 
על המודעות לתאווה לעבד אותה לרסן אותה, לצרכי הנפש הלומדת המתעלה.

הדגש הינו מעתה  על תאוות הנפש דווקא, ולא על תאוות הגוף.
אכילת הבשר תתועל להתכוונות שחורגת מההנאה המיידית מהאוכל. האכילה תכוון למימד הנפשי הרוחני. כמו לומר אין הנאה ישירה גופנית, והמימד הגופני מתבטל או הופך למשני. כך, אין להיפרד בשום רגע מ'פנימיות הדבקות'.

 

הרחקת התאווה

 

בפרשנות מופיעה העמדה המבקשת להרחיק את התאווה, והתובעת לא להתאוות בכל יום באופן רגיל. יש להפוך את התאווה לנדירה.
עבור אחד המפרשים התביעה לבשר, מעידה על חולשה רוחנית של אלו המתאווים: 
 "עד שתאמר בפה מלא אוכלה בשר ,ודומה זה קצת לפריקת עול מלכות שמים ". נדמה שהיא נקשרת לעבודת האלילים הנאסרת לפני קטע זה.


תאוות דם 

 

בזמן אכילת בשר, מצווה התורה על הימנעות מלעשות שמוש בדם:
"רַק הַדָּם לֹא תֹאכֵלוּ עַל-הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם".
החובה היא לשפוך את דם הבהמה, ולא לשתות אותו כמנהג העמים בסביבה. המנהג הינו ביטוי סמלי לאמונות אליליות, שביקשו להתחזק נפשית וגופנית מהדם, שאצר בתוכו כוחות ייחודיים כדוגמת שדים.

בדרך זו, הם דימיינו לקבל ולאמץ כוחות אלה לעצמם.
האם הדם מסמל גם את מהות התאווה עצמה, ואת מימושה?
התורה גם מדגישה כי "הדם הוא הנפש", וזוהי הימנעות מאכילה סמלית של יצור חי, כמו אכילת בהמה בעודה חיה.
בנוסף לכך, הדם היה מיועד במקדש להישפך על המזבח כהקרבה על ידי הכהנים. 
הציווי לשפוך את הדם מלווה באמירה "חזק":  "רק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם"
האם מאחר שזהו דחף טבעי,  הוא לאדם להימשך  לדם? ולכן יש "להתחזק" באופן מיוחד ולהימנע מכך?

 

עצות הרמב"ם

 

ב'הלכות דעות' מזהיר באופן חד משמעי מאכילה תאוותנית, מעשה החורג מהצרכים הבסיסיים הביולוגים של האדם.: " ישים על ליבו שיאכל וישתה, כדי להברות גופו ואבריו בלבד. לפיכך לא יאכל כל שהחיך מתאווה, כמו הכלב והחמור..."כל אכילה היא במידה, ומטרתה לפייס את צרכי הגוף ותו לא.

"לעולם לא יאכל אדם, אלא כשהוא רעב; ולא ישתה, אלא כשהוא צמא...".

נדמה כי הגישה העיקרית העולה יוצאת נגד הנאות גופניות לשמן, ולכן גם מעודדת 'התרחקות' מן הגוף. היא מבטאת תפיסה הטוענת נגד קרבת יתר לטבע, אותו הדם והבשר מייצגים.

 

על המחבר - יואב לוי

 

נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר בירושלים. אני גר בפריס, מלמד

 

טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שבתוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין הפסיכואנליזה

Tags: