לחם, גוף, דיבור ורוח - פרשת 'עקב'

August 11, 2017

 

לחם, גוף, דיבור ורוח

פרשת 'עקב'

 

בפרשה מופיע המאמר המפורסם: "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם"!.
חלקו השני של המאמר בפסוק פחות ידוע:
 "כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם".
כיצד ניתן להבין את היחס בין שני החלקים, בין ה'לחם' לבין 'מוצא פי ה''?
האם הם משלימים זה את זה או להיפך נוגדים אחד את השני? 
ומה מסמלים הלחם והדיבור? 

*תחילה נעיר כי הקשרה של אמירה זו במקרא הוא ההזכרה המחודשת של סיפור בני ישראל במסעם ארבעים שנה במדבר, והאכלתם במן.
המן נקרא 'לחם מן השמיים', כאוכל היורד מלמעלה, בעקבות הדיבור האלוהי המפורש. כך, ההתנסות במן היתה להראות וללמד שהצו האלוהי - 'מוצא פי ה', הוא זה הגורם והמביא את הלחם והחיים. 
כאן הביטוי הזה מטרתו לעורר את מודעות העם, לכך שחייו תלויים ברצון אלוהים ובדיבורו. כמו העולם אינו קיים מעצמו אלא מתוך ציות לדיבור. 

*עבור כמה מהמפרשים החסידיים הפסוק הינו הזדמנות לעסוק בנושא המורכב של היחסים בין החומר, הלחם, לבין המימד הרוחני הוא הדיבור '-מוצא פי ה''. היינו בין הגוף לבין הרוח (מחשבה) או בין החומר לצורה. 
אך נעיר, כי גם כיום שאלות אלה של גוף ונפש תמיד אקטואליות, וניתנות להן תשובות חדשות.  יש הטוענים כי אין בכלל למצוא מיקום לנשמה ...
או אף כי אין  כלל נשמה, וזו רק המצאה פילוסופית...ולמעשה יש במוחנו רק מערכת המבטאת נוסחות כימיות או קשרים בין נוירונים... 
היינו החומר הוא הוא המהות האנושית... 
ולאמיתו של דבר איננו שונים מהותית מבעלי החיים....

*כך בפרשנות החסידית עולות מחדש השאלות הידועות כבר היטב מהמסורת הפילוסופית היוונית. כמו לדוגמה באיזה אופן משפיע החומר (הלחם) על הרוח (הדיבור)? האם החומר מתחבר ל'חלק העליון' של האדם, ל'חלק השכלי'? או ל'מרכיב החומרי'-'הזן' של האדם?
 עד כמה החומר –הלחם, חשוב לנפש? האם הוא נחוץ בכלל, או שיש להיפטר ממנו ככל היותר?

*נזכיר כי ככלל במסורת המחשבה היהודית, יש גישות הפוכות לגבי היחסים בין השניים. יש אמנם הנוטים  חשוב שהגוף או החומר מהווים מרכיב חשוב ולא מבוטל בתפיסה זו, אך אינם יודעים שמצויות עמדות הדוחות לחלוטין את החומר.
אנו סבורים כי עניין אחד ברור, אין מודעות מובהקת למימד הגופני או החומרי ומעמדם במסורת היהודית, אין התמודדות פילוסופית מחשבתית כמו לדוגמה בתרבויות אחרות (היוונית והנוצרית). 
עצם העיסוק החלקי בנושא זה, יכול אולי להעיד שהיהדות למעשה מגבילה באופן עקרוני את המימד הגופני, לטובת המימד הרוחני?- בדומה ליחסה לשאלת מעמדו של הטבע.

*לפסוק לעיל, על הקשר בין הלחם- החומר לבין הדיבור-הרוח מובאות תשובות רבות, ונציג בקצרצרה שלוש מהן.


אפשרות אחת היא לומר כי החומר אוגר בתוכו, כפוטנציאל כבר את המימד הסמלי-רוחני (כמו יש לו נקודה פנימית רוחנית). על האדם לחשוף מימד זה כדי להזין את הנפש הרוחנית של האדם. ההזנה אם כך איננה אינה רק פיסית, אלא מיועדת לרובד הרוחני. בלשון אחרת (קבלית), ה'ניצוץ' שבחומר צריך להיחשף ולהתחבר לניצוץ הרוחני שבאדם. 
הדרך לעשות זאת היא באמצעות מוצא פי האדם- דיבורו.
על האוכל הנכנס לפה, להיות מלווה בדיבור המתחשב באיכותו של המזון.
(זאת בניגוד לעמדת עשיו, אחי יעקב התובע ממנו : "הלעיטני נא מן האדום האדום הזה", היינו הוא חסר תפיסה של המימדיות הנוספת). 
כך שיש להחדיר בחומר מימד מעבד את חומריותו ומרחינה מכאן שאין הפרדה גמורה בין חומר לרוח (יש 'קדושה באכילה' בלשון החסידית). החומר הוא המאפשר את צמיחת הרוח והתפתחותה. 
כך עלינו לומר גם להיפך, הרוח, היא המעצבת את החומר?המחשבה חוטבת את חומר הגוף?

 

*אפשרות פרשנית אחרת מציעה כי יש לעטוף את החומר ברוח, בדיבור.
כי החומר במקורו, חסר כל …

 

על המחבר - יואב לוי

 

נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר בירושלים. אני גר בפריס, מלמד טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שבתוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין הפסיכואנליזה

Share on Facebook