שירות העם ואחריות ציבורית

June 22, 2017

 

"הִנְנִי עֲנוּ בִי" פרשת קורח

 

הפטרת הפרשה היא מספר 'שמואל', ובתחילתה מתארת את שמואל הנביא

מושח וממליך יחד עם העם את המלך הראשון של ישראל, שאול בן קיש.
"וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל הָעָם: לְכוּ וְנֵלְכָה הַגִּלְגָּל וּנְחַדֵּשׁ שָׁם הַמְּלוּכָה וַיֵּלְכוּ כָל הָעָם... וַיַּמְלִכוּ שָׁם אֶת שָׁאוּל לִפְנֵי יְהֹוָה".

במעבר זה בין סוג שלטון אחד (נביא ושופט) לשני (מלך ונביא),עולות נקודות חשובות לגבי הנהגת העם והשירות הציבורי.

אלה הם פרינציפים אולי אידאליים שהמקרא מציג בשלב הסטורי קריטי זה, אך אנו מניחים כי הם נכונים באופן עקרוני לכל זמן ולכל שיטה פוליטית.

 

אי הרדיפה אחר התפקיד הציבורי.

תחילה נציג דוגמה פרשנית אחת מימי הביניים לשימוש בקטע , זו של הרלב"ג, המסיק את עקרון הנ"ל.

רבי לוי בן גרשום (פילוסוף, מאה י"ד צרפת) מסיק מסקנות ('תועלת')  פוליטיות-חברתיות רבות מסיפור המלכת שאול ועמדתו של שמואל הנביא.

למשל, יחסו לכתחילה של המועמד לתפקידו הציבורי.

הדוגמה המובאת היא של שאול, שלא התכוון כלל להיות מלך,(חיפש את האתונות) ולא חשק, או דמיין עצמו בתפקיד זה.

לדעתו של רלב"ג 'הבריחה מהתפקיד', זוהי העמדה שעל כל מועמד לתפקיד ציבורי להחזיק בה:

התועלת השלשה עשר - הוא להודיע שראוי לאדם לברוח מן השררה, ולזה זכר ששאול הרחיק שיהיה מלך מצד שפלות שבטו ומשפחתו, וגם כשהפילו הגורל על זה היה נחבא לברוח מן השררה,

ולזאת הסיבה גם כן לא ספר שאול לדודו את דבר המלוכה, כי לא היה רוצה להתפאר בזה. 

 

להלן  כמה עקרונות נוספים שהקטע מעלה.

 

ההסכמה הקולקטיבית של העם לנבחר למלוכה

הרעיון הראשון הוא שעל מעשה ההמלכה להתבצע בנוכחות העם, הוא העד המרכזי. על העם לתת את אישורו לשלטון המלך.

אכן הנביא בחר במועמד למלוכה, אך ההכתרה לתפקיד נערכה לאחר שהעם הסכים, קבל את המועמד, ונוכח כשותף במעמד. לפיכך, אין לגיטמציה לכפייה חיצונית שרירותית של המועמד, העם יכול עקרונית לסרב למועמד זה או אחר. ולמעשה המלך כמו כל נושא משרה אחר ייעודו הוא לשרת את העם.

 

הפשרה עם העַם והישארות הנביא בתפקידו

במקום זה מתואר שהמלוכה היתה למורת רוחו הגלויה של הנביא שמואל.

הנביא פעל בניגוד לרצונו שלו, וקיבל את רצון העם המעוניין לחקות את הגויים בהמלכת מלך, שלו סמכויות וכוח רב ביחס לעם.

המלוכה לפיכך מבטאת ניתוק מהקשר הישיר בין העם לבין אלוהים. הנביא מוכיח את העם על אי ההסתמכות הישירה על אלוהים, והחיפוש אחר תחליף ממשי יותר, אך מזוייף ומסוכן כמלך.

זהו חטאו הגדול של העם:

                      "חַטֹּאתֵינוּ רָעָה לִשְׁאֹל לָנוּ מֶלֶךְ".

למרות תביעת העם למלך, אין הנביא מסתייג מהעם או עוזבו, אלא ממשיך לשרת אותו בתפקידו, ואין הוא מפסיק להתפלל בעד העם:

" חָלִילָה לִּי מֵחֲטֹא לַיהֹוָה מֵחֲדֹל לְהִתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם".

כמו כן אין הוא חדל לעסוק בתפקידו השני , כמנחה ומכוון של העם לדרך הנכונה:

              " וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם בְּדֶרֶךְ הַטּוֹבָה וְהַיְשָׁרָה".

 

משפט הנביא

במהלך הזה של שינוי שיטת השלטון, מבקש הנביא שמואל מהעם להזכיר את תנאי המסגרת השלטונית בה הוא שימש כנביא וכשופט.

הנביא קורא לעם לתת עדות פומבית , כתביעה לבירור איכות תפקודו הציבורי ורמתו המוסרית. הוא קורא ישירות להעיד כנגדו:

                  "הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד יְהוָה".

כך ניערך בפני העם בירור לגבי נקיון כפיו של הנביא שמואל בשירותו בתפקידו.

השאלות הן: האם שמואל מעל בתפקידו כלפי העם?

האם הוא ניצל סמכות? האם קיבל שוחד וטובות הנאה?

הנביא מוכן לענות על כל ביקורת דומה כלפיו: "וְאָשִׁיב לָכֶם".

[יש פה אגב רמז  שמעתה בעקבות המלוכה התנאים אלה ישתנו]

באופן פרטני נשאלות השאלות האלה:

האם לקחתי שכר מכם, האם גזלתי בכוח מכם?

האם לקחתי מכם ללא רשות, בניגוד לחוק, תחת לחץ או איומים?

האם נטלתי תשלום מכל סוג שהוא, באופן ישיר או עקיף עבור שירות שאמור הייתי לתת בחינם?

                       "אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי  וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי".

האם פגעתי באחד מכם? האם השפלתי, עניתי דכאתי מי מכם?

                           "וְאֶת מִי עָשַׁקְתִּי אֶת מִי רַצּוֹתִי"

האם שפטתי אתכם באופן מוטה ולא אובייקטיבי תוך נטילת שוחד?

                              " וּמִיַּד מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר וְאַעְלִים עֵינַי בּוֹ ".

זהו משפט בירור בין העם לנביא.

הנביא הוא זה המעמיד עצמו למשפט ישיר של העם לגבי התנהגותו האתית כמנהיג ביחסו לעם. את תעודת היושר שלו הנביא מקבל מן העם. (לומר אם נתתם לי משהו, הרי זה היה מתוך רצונכם הטוב, מבחירה חופשית לגמרי, ולא תביעה שלי).

העם עונה על שאלות אלה בשלילה גמורה, ונותן את עדותו והערכתו לגבי תפקודו של הנביא:

           "ויֹּאמְרוּ: לֹא עֲשַׁקְתָּנוּ וְלֹא רַצּוֹתָנוּ וְלֹא לָקַחְתָּ מִיַּד אִישׁ מְאוּמָה"

והנביא חוזר ומדגיש, ומבקש לראות הכרה חיובית זו כעדות רשמית:

"וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם:  עֵד יְהֹוָה בָּכֶם...הַיּוֹם הַזֶּה כִּי לֹא מְצָאתֶם בְּיָדִי     מְאוּמָה"

והעם מאשר שוב את דברי הנביא:

             "וַיֹּאמֶר [העם ]:  עֵד".

כך מובא מודל ההנהגה האידאלי המקראי לפיו המנהיג פועל למען העם ובשמו, חייב לתת דין וחשבון בפניו, ולעמוד לבקורת. אל מודל זה החברה צריכה לשאוף.

 

הפוליטיקה כיום במדינת ישראל

כמעט מיותר לציין שרעיונות אלה אינם כלל רלוונטיים לימינו.

במדינת ישראל יש הרואים בתפקידם כבעלים עצמאיים על נכסי הציבור, שמותר להם לעשות כל שעולה ברוחם, בהתאם לחוקיהם שלהם.

אין הפוליטקאים נושאי אחריות, אין חיפוש אחר נקיון כפיים רצון העם איננו נחשב כלל. כל ביקורת ובירור כלפיהם נחשבת כרדיפה. אין מצדם כל נסיון להציג עצמם נקיי כפיים.

קטע זה מזכיר, שלמרות הכל, אל לנו לשכוח את עקרונות ההנהגה האידאלית.