אבלות, טקסי זכרון וקדושה - פרשת אמור

May 12, 2017

 

אבלות, טקסי זכרון וקדושה - פרשת אמור

 

הפרשה בתחילתה עוסקת בחובת הכהנים להישמר מאבלות על מת המשתייך למעגל חברתי החורג מזה המשפחתי המצומצם.

היזהרות יתר זו מהמגע עם המת, והטומאה הכרוכה בכך בולטת ומודגשת: " עַל כָּל-נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא ". (הכהן הגדול מוגבל במיוחד).

קדושת הכהנים מותנית בכך וגם הכניסה למקדש ועבודתם.  (בניסוח הרמב"ן: "למעלת הכהן בעבור שהוא ראוי להיות הגדול והנכבד בעמיו יזהירנו שלא יחלל מעלתו בטומאת המתים".) מי שלא עושה להיפרד מטומאת המוות, ומשרת בטומאתו בקודש הוא מחלל השם:" וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם ".

 

 

התורה גם אוסרת התאבלות יתר, נפשית כפיזית על ידי פגיעה בגוף לדוגמה, כפי שמצויין בפרשה: "...  בִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת".

 

*כך קידוש השם המופיע בפרשה זו (ובמקומות אחרים במקרא), נקשר דווקא לחיים ולא למוות ( -כפי שחושבים אחדים).

הקדושה  -"קְדשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם"-  קשורה יותר לחיים מאשר למוות, כל משמעותו של המקדש, נובעת מהיותו מקור החיים ומשרה הטהרה. (יש אגב, המבקרים את היהדות בהדגישה ערך רב מידי את החיים, מבלי לתת משמעות נרחבת מספיק לערכו של המוות, ולאחרונה הושמעה בצרפת בקורת רצינית וחשובה בנושא זה.)

 

*נעיר כי אין כלל איסור מקראי או רבני להרהר בנושא המוות, ולדון בו.[רוב רובו של ספר קהלת סובב סביב עניין זה! ] אולם התורה נזהרת מלהפוך את האבל על המת להרגל, את המתים לפטיש, ואת המגע עם הגוויה והמוות לערך המביא חיים.

 

*הקדושים הם באופן עקרוני החיים ולא המתים. אין המתים חייבים במצוות קדושה.

האם מתים יכולים להיות קדושים? במובן מסויים כן, במסורת הרבנית המאוחרת מאוד, אך גם זאת לא במשמעות הנוצרית. כאן ההבדל הוא גדול, ומנוגד בתכלית לתפיסת המקדש והקדושה המקראית. בנצרות שרידי מתים (בלטינית שריד: Reliquiaee) נוכחים בכנסיות ואף יש קבורה של כמרים ובישופים נערצים (אין גם שום היסוס או הירתעות מאבל ממושך, וממגע עם גווית המת).חשיבותה של הכנסייה ומעמדה אינם דוחים את המוות אלא להיפך, הקדושה הנוצרית של הכנסייה, מאמצת לתוכה את גוויות נציגיה, ולמתים אלה ניתן ערך נוסף.

 

*נושא זה של קדושה ומוות, מעורר  כמה הרהורים על הביקורת שנשמעה בזמן האחרון על טקס יום הזיכרון במדינת ישראל (מבלי חלילה לפגוע כמובן בכבוד המשפחות ובאבלן, ובמיוחד זה של ההורים שאבדו את ילדם).

ראשית חובתנו ביחס למתים, היינו גם ביחס אל עצמנו, הינה לא לשכוח אותם. המוות ותחושת אובדן לא מודעת הם חלק מאתנו. יש לנו צורך בטקסי זיכרון מסיבות שונות, ראשית כל  כביטוי תחושת האובדן, וכן לטובת לכידות חברתית וסולידריות ומסיבות אחרות. כמובן, נוכחות המתים כזיכרון נפשי, כזיכרון בגוף, בסביבה- אתרי זיכרון, בספרות ועוד הינה נחוצה והכרחית.

 

*טענת הביקורת שהושמעה היא כי הטקסים השונים מבטאים באופן לא מפורש אשמה לא מודעת על מותם של החיילים. כמו לומר גם לא עשינו מספיק למנוע את מותם, ולכן כתוצאה מכך עולה התפיסה כי עלינו להאדיר אותם ואת זיכרונם כעת, ועלינו להפכם לכמו 'קדושים'. אף אם אולי טענה זו קיצונית מעט, מן הראוי להתייחס אליה במלוא הרצינות.

נדמה כי היום, המסר העיקרי באירועים אלה הוא ההבטחה לאלה אשר עלולים למות בעתיד,(לדוגמה  חיילים הצעירים) שהם ייזכרו היטב בטקסי זיכרון מסוג זה וייעשו גיבורים לאחר מותם. נדמה גם כי  קסים אלה הפכו למפגן זהות לאומי או אפילו לאומני. נדמה  לעיתים שהמדינה עושה שימוש במתים  צרכיה הפוליטיים שלה באופן שלילי למדי.

 

*אנו סוברים כי זיכרון המתים צריך להתקשר לזיכרון של אלה החיים ולמשמעות החיים עצמם. הביטוי  שגור הנאמר בטקסי הזיכרון, "במותם ציוו לנו את החיים",הוא המשורר ח"נ ביאליק, ומקורו בשיר על הרוגי הפוגרומים ברוסיה שנכתב ב- 1898. המשמעות 'ובמותם ציוו לנו' הינו לפיכך הביקוש אחר החיים, והחיפוש אחר מניעת המוות.

*יש הסוברים שיש להוסיף ביטויי כמיהה, שאיפה ותפילה ליציאה והשתחררות מ'מעגל המוות' הנוכחי, ושיש להפוך טקסים אלה לנותני מסר ממשי של הבניית קיומנו. על הטקסים להפוך לא רק לאירועי זיכרון העבר, אלא גם לבניית זיכרון העתיד, לתקווה, להבטחה לחיים אחרים לפנינו ולדורות הבאים, בדומה  תפקיד המקדש.

 

*שאלה קשה היא כיצד לבנות ולעצב את זיכרון המתים. (איך לדוגמה יש לתכנן את המוזיאון לשואה- זה העומד להיבנות בקרוב במרכז לונדון בקרוב?) כך מה יהיה תפקידו של היכל הזיכרון החדש שנחנך לאחרונה בהר הרצל בירושלים?

האם ההיכל החדש יהפוך למקדש של פולחן הזיכרון ?

והאם נוכל לסלול דרכי זיכרון חדשות בחברה הישראלית?