לא לראות או לא להיות - על גבולות ההכרה משה בנקרת הצור

 

לא לראות או לא להיות - על גבולות ההכרה

משה בנקרת הצור

 

 

וַיֹּאמֶר יְהֹוָה

              הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל-הַצּוּר...

              ... וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר...... וְשַׂכֹּתִי כַ(נ)פִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי...

                        ....וְרָאִיתָ אֶת-אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ....

 

בקטע הנקרא בשבת מתוארת בקשת משה לידע את אלוהים ולהכיר את מדותיו. כיצד הוא פועל בתוך המציאות, ומה היא החוקיות הקיימת.

תגובת אלוהים לכך היא ציון גבולות ההכרה של האדם לגבי

אלוהים והמציאות: "וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת-פָּנָי ".

האדם אינו יכול להכיר ממש את המציאות ואת האלוהות.

אלוהים מאפשר להכיר אך חלק מכך, או זווית מסויימת ומוגבלת בלבד.

 

כך משה מצווה להיות נוכח, להתייצב בנקרת הצור ולראות את ה'

עובר כדי לקלוט משהו בהתגלות זו -"ויעבור ה' על פניו".

בפירוש סמלי לקטע זה, נראה במקום 'נקרת הצור' שני מרכיבים.

האחד ה'נקרה' עצמה היא כמקום שנכרה, חור, חלל.

כמו לומר ההכרה של האדם כבר 'חלולה', אין אפשרות לתפוס באמצעותה אלא קטעים מהמציאות.

את המלה 'צור' נקשור לצורה, לציור, ולכן לדמיון.

כך המלה 'צור' מצביעה על הצורך בדמיון האנושי להבין את המציאות.

ולכן את אי ההשגה, כמו שלא ניתן לתפוס ולאחוז ממש בחלל.

הדמיון למעשה מפריד בין האדם למציאות, ובו זמנית מאפשר לו להתמודד איתה. הדמיון הוא הפילטר באמצעותו האדם קולט את המציאות. היינו אין הוא תופס אותה כלשעצמה.

 

"וְרָאִיתָ אֶת-אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ".

מעברו של אלוהים בפני משה מאפשר רק לראות את ה'אחור', ומשמעו

כי ניתן לראות את התופעות שבמציאות ולא את ה'פנים', את ה'לפני'(זמן),

את הסיבות הראשוניות להן או את המהות עצמה (קאנט).

האדם אינו יכול לתפוס ולהבין כלל את דינמיקת התהליכים במקורה, כיצד נוצרו העצמים, אלא רק ההתהוות הנובעת ממנה.

העולם כלשעצמו נשאר עלום לידיעתנו.

 

במהלך ההתגלות הזה אלוהים שוכך על משה בכפו או בכנפו.

" וְשַׂכֹּתִי כַ-נ-פִּי עָלֶיךָ" .

יש אפשרות לקריאת 'כנפי'. (כדוגמת המטאפורה 'כנף אלוהים' במקרא).

היינו אלוהים מגונן בכנפו על האדם מפני ראיית יתר של ה'פנים', של 'פנימיות המציאות' .

חשיפת המציאות ללא דמיון וללא הגנה יכולה להביא את האדם לידי מוות:  "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי".

כדוגמת שני מחכמי מעשה המרכבה.

הראשון החכם בן עזאי שהציץ בשכינה ומת.

 התבוננות היתר במציאות('הממשי') באופן ישיר מידי, מתוך ניסיון למצוא משמעות ותובנה ב'חללים', ב'חורים' של ההוויה תביא לשגעון האדם (לאקן), כדוגמת החכם השני בן זומא שהציץ ונפגע (איבד את שפיות דעתו).

 

מכאן שההסתרה או השֹכוּך מטרתם היא להגן על האדם מפני המוות

או השגעון. אלוהים איננו מבקש להסתיר כדי למנוע מהאדם ידיעה

כלשהי, אלא הידיעה עצמה וההכרה של האדם אינם כלל יכולים לתפוס מעצם טבעם את המושא-המציאות.

 מאפייני התפיסה של האדם מאפשרים לו רק הבנה יחסית מאוד של המציאות.

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter