החלוצים - 'פרשת מטות'


החלוצים - 'פרשת מטות'

מזרחה לירדן

לא, הם כלל לא תכננו זאת מלכתחילה, זו היתה תגובה ספונטנית וטבעית למראה המקום שנגלה לעיניהם בדרך הארוכה אל ארץ כנען, לאחר שחנו לגבולה ב'ערבות מואב'. הם התכוונו להמשיך במסע, כדי שיחצו את נהר הירדן מערבה, כמו כולם, אל עבר הארץ המובטחת שם חשבו להתיישב. אך הם, בני ראובן ובני גד, התאהבו באיזור זה, כמעט ממבט ראשון. הם נפעמו מהנוף הצופה על הירדן, מהשמש העולה ממזרח, שאחר תנועתה הרחק אל המערב ניתן לעקוב במבט העין. מרחבי כרי המרעה הירוקים והרעננים הלהיבו את רוחם, והאדמה הפוריה שמחה אותם. השטח היה פנוי, נוודים לא עברו , ולא חיו בו אוטוכטונים. גם שכנים לא היו מצויים בסביבה. המקום מבודד למדי, אך בטוח. המרחב הגדול והפתוח התאים באופן יוצא מן הכלל לרעיית עדרי הצאן הרבים. אגב, יש אומרים, שתחילה היו אלה דווקא כבשי הצאן שנאחזו בעשב המרעה כמי שאינם יכולים להרפות בגלל טעמו, ואלה שכנעו את בני ראובן ובני גד להישאר בשטח. תנאי החיים נראו נוחים, ובכללם כמובן האפשרות לצפות בכל רגע אל נוף ארץ כנען, רק כמה הרים מערבה. היא בהישג רגל, במרחק הליכה, לאחר כמה שעות בלבד. כאן בסמיכות לכנען, הרגישו אין שום תחושת ניתוק או התרחקות משאר אחיהם ,השבטים, שיגיעו בקרוב לכנען.

לכן הם באים אל משה בבקשה לקבל את דרישתם לשהות ולגור במקום זה, מזרחה לירדן, שאיננו כלול בגבולות ארץ כנען אותה העם יורש. הם יודעים שיש בכך חריגה מהתכנית המקורית של ההיאחזות בארץ. לפיכך אין הם רוצים להיחשב כמי שנטשו שרירותית את שאר השבטים והמסע לכנען. רצונם בהכרה בליגאליות התיישבותם, והם פונים אל משה: " וַיֹּאמְרוּ אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה... ".

שרידי הטראומה

אך משה, באופן מפתיע למדי, איננו תופס כלל את בקשתם, הוא לא מבין את מניעיהם. הוא מגיב מהר ובאופן מוטעה לחלוטין. עבורו זוהי שאלה פוליטית חברתית ממדרגה ראשונה. בטון כועס הוא משווה אותם לדור אבותם הקודם, ומאשימם קשות : "וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם". הוא מכנה אותם בפזיזות יתרה: 'תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים'. כמו היו בוגדים. משה חי עדיין עם שרידי ה'טראומה' הקשה מאירוע המרגלים, שצפה ועולה שוב בעיתוי הזה. בעשרה פסוקים ארוכים ומפורטים, הוא מגולל את ההסטוריה המרה של המשבר הקשה ההוא. הוא קושר בין הזכרונות המרים מאז לבין בקשתם עכשיו. כמו יש בהתנהגותם עתה הדים לעבר הלא רחוק. לתחושתו הם מתנהגים בדיוק כמרגלים, אלה נשיאי העדה שנשלחו לרגל את ארץ כנען ופגעו קשות במורל העם. נדמה לו שרצונם להחליש את העם ולרפות ידיו לפני הכניסה לכנען. הוא חושש משבירת הסולידריות ואחדות העם. הוא סבור כי שני השבטים פוחדים ממלחמות שיתנהלו בצד המערבי של הירדן, וכי הם מעוניינים לגונן על עצמם מבלי לקחת כל סיכון, כאשר הם מתעלמים מטובת העם כולו.

בעד כנען אנו מבינים את משה ורגישותו הגדולה כמנהיג הדואג להשגת יעדי העם כולו, וכי פרשת המרגלים קשה היתה למשה עוד יותר מחטא העגל. אך בדברי בני ראובן וגד אין מאומה ממה שייחס להם משה, ומחשדותיו המוגזמים. אין הם מחזיקים במגמת 'אנטי-כנען'. לשונם היא ביטולי לבקשה כנה. הם מדגישים את זיקתם האישית לאיזור מזרח הירדן. אין שום מלה רעה בפיהם על ארץ כנען ועל יושביה. אין זה ניסיון התחמקות מהאחריות המשותפת לכיבוש והתיישבות בכנען. הם כלל אינם משתייכים לעמדת המרגלים. אכן היתה להם התעוזה לומר את משיכתם, אולי הרומנטית, למקום אחר שאינו בארץ כנען. הם ידעו לבטא את טעמם האישי ועמדו על תביעתם. להם הבטחון שאין הם בוגדים, ואין הם כאלה המחפשים תירוצים להסתייג מפרוייקט ההתיישבות של העם.

לחלץ חושים בפני משה הבעייה העיקרית היא השתתפות הכל בכיבוש הארץ ובמאמץ התובעני הכרוך בכך. על ביקורתו הקשה, שני השבטים עונים מיידית ובאופן משולם למשה. מעצמם הם מציעים פתרון חד ומשכנע לכך, המעיד על טוהר כוונותיהם. יהיו הם אלה החלוצים לפני המחנה בכניסה לכנען, הראשונים לנוע, עוד לפני שאר בני ישראל, יזדרזו ללכת. וכך הם אומרים: "וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם אֶל מְקוֹמָם". אחרונים כביכול בשיירת המסע הם הופכים לחלוצים. הסולידריות וההזדהות עם המאבק מודגשות במלים: "לֹא נָשׁוּב אֶל בָּתֵּינו"- לפני שהמטרה המשותפת תמומש.

משה מקבל את עמדתם, אך לא מבלי שיחזור פעמיים ויפרט את התנאים עד כמה שניתן. והם שוב חוזרים אומרים ומאששים את התחייבותם. מעתה ניתן לכנותם 'חלוצים'.

מעבר לגבול הרשמי

כך הסתיים הקונפליקט המדומיין, דרמה של אי ההבנה, כשלבסוף נמצאה הסכמה ברורה בין שני הצדדים. משמעות הסיפור היא ההכרה בבחירה ובטעם האישיים של אלה שאינם נכללים בדיוק בנורמות החוק הפורמלי. מובאת הצדקה ל'שוליים', לאלה שאינם משתייכים לזרם המרכזי. מוצגת אופציית ההכלה למקרים החורגים מהקונצנזוס הלאומי. העם ומנהיגו יודעים לקבל את אלה שאינם הולכים בדיוק במסלול שהוגדר מראש.

הגישה המובאת כאן מבטאת מגמה של סובלנות ופתיחות. לא כל חריגה מהדרך פוגעת בקולקטיב, ולא כל פרישה נחשבת בגידה. הקולקטיב אינו מאויים, והסולידריות החברתית נשמרת גם עם מי שנמצא מעבר לגבול הרשמי.

על המחבר יואב לוי:

נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר בירושלים.

אני גר בפריס, מלמד טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שבתוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין הפסיכואנליזה

#פרשתמטות

קהילה המסורתית נווה צדק

| 058-4610452

| nevetzedek.masorti@gmail.com

| רחוב שלוש 42 פינת אילת, שכונת נווה צדק, תל אביב

Chelouche St 42, Tel Aviv-Yafo

  • Facebook Social Icon

Kehilat Neve Tzedek @ 2017