'לגמגם את האמת' - 'פרשת שמות'


'לגמגם את האמת' - 'פרשת שמות'

על משה בהר חורב, מול הסנה הבוער, הוטלה המשימה לשחרר את העם מעבדות לפרעה מלך מצרים: "לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" אולם משה מסרב בעקיבות למלא את המשימה, "מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם", והוא מבקש למצוא לו מחליף שיבצע את המשימה טוב ממנו.

בין הסיבות שהוא מונה החשובה אי יכולת לדבר בציבור.

ארבע הגדרות מוצגות לחוסר יכולת זו, הראשונה: 'לא איש דברים אנכי', לאחריה 'כבד פה', השלישית 'כבד לשון', והאחרונה 'ערל שפתיים' (המופיעה בפרשה הבאה 'וארא').

נדגיש כי נושא סירובו של משה נפרש גם בפרשה הבאה 'וארא'.

התואר 'איש דברים' החסר למשה, הוא ככל הנראה היעדר אמצעי דיבור רטוריים. משה איננו מסוגל לדבר באופן רציף ומפורש כמי שיודע לשכנע את השני בטעוניו.

ההגדרות 'כבד פה' ו'כבד לשון' מבטאות כנראה גמגום, היעדר לשון רהוטה, אי ביטוי מדוייק של אותיות השפה.

משה אינו מסוגל 'למהר לדבר צחות'.

לפי פירוש אחר 'כבד פה' הוא זה המתקשה בביטוי אותיות השינים-זשרס"ץ , ולעומתו 'כבד לשון' מתקשה באותיות הלשון - דטלנ"ת.

אפשרות אחרת היא כי משה לא ידע לבטא את אותיות השימוש בכל"ם. ויש המפרש ש 'כבד לשון' משמעו אי ידיעת השפה המצרית של חצר המלוכה.

חולשת משה

בהצגתו זו של משה אנו רואים את חולשתו.

הוא איננו אדם מושלם. למשה שאר התכונות הנחוצות כמו לדוגמה ה'חוש' לאמת, לצדק ולחשיבות הוצאת העם ממצרים. חסרה לו תכונה אחת: 'יכולת דיבור'.

זוהי הנחיצות לדיבור ישיר מובן ושוטף מיידית.

סירובו של משה נובע גם מהחרדה מאופי המסר הטעון והכבד, ומכך שלא יהיה לו די כוח להעביר אותו. מסיבה זו הוא מבקש למצוא לו מחליף: " ויֹּאמֶר בִּי אֲדֹנָי שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח".

הפחד הוא מכישלון, לא רק כשלונו שלו, אלא כזה שיפגע בעם כולו, וחששו מאי השפעה על העם ומתגובתו השלילית: "וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי" . המשימה קשה ביותר, שיחרור עם מעבדות רבת שנים לאימפריה המצרית. על משה להיות מסוגל לפנות ולשכנע הן את העם והן את פרעה. לערוך שינוי עמוק של התודעה- להפוך אותה על פניה. לכך יש צורך בסוג דיבור ייחודי על הגאולה, במשימה השונה מכל שיח נבואי אחר.

החששות והרגישות הגדולה לחולשת משה מעידים על חשיבות השליחות. הסירוב מבטא גם את ענוונותו של משה. הוא כמי שאיננו מחפש את הכוח הפוליטי לשם צבירת עוצמה אישית.

הימנעותו מלקבל על עצמו מיידית את השליחות, היא תנאי הכרחי לפעולתו כמי שיצליח לגאול את העם מהעבדות.

רטוריקה מצרית

כך יכולת הדיבור הרהוט איננה הופכת למרכיב הקובע במשימה. בולטת המגמה הבאה כנגד הרטוריקה המצרית. האופן בו נאמרים הדברים איננו מהווה מבחן לאמת ולצדקת התביעה. האסתטיקה של הדיבור היא גורם משני לחלוטין.

אין לחשוב שמשה מסוגל בדבריו לחולל את השינוי, כמי שבכוחו הרטורי מהפנט את האחר, וזה השומע מוקסם מאופן הדיבור אף שאיננו קולט כלל את תוכן את הדברים.

ועל משה להבין לפיכך שהוא כלי שרת בלבד, אמצעי במשימה, ואינו ניחשב כגורם בלעדי לו מעמד מוחלט באופן דיבורו.

משימת הדיבור

משה אינו יכול להיפטר מחובת המשימה והדיבור.

מאחר שהחובה לדבר היא מהותית. למרות הקשיים לא ניתן ל'התחמק' ממנה. כי כאן מדובר במסר החשוב ביותר של המקרא: הקריאה לחירות. הפתרון האחד לבעייה נמצא והוא אהרון אחיו.

התיווך בדיבור

אלוהים מציע שאהרון הוא זה שידבר אל פרעה וכך ניתן יהיה לממש את השליחות:

"הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא" .

כך נוצרת חלוקת תפקידים חדשה בין השניים:

"הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵאלֹהִים".

אהרון יהיה הנביא המדבר, ומשה יהיה כאלוהים מוסר הדיבור, הן בקשר עם פרעה והן בפנייה לעם.

לפי פירוש מדרשי אחד אהרון הוא מתורגמן (מליץ).

כמו האח אהרון מדבר מצרית מלכותית באופן שוטף ,מאחר שלא עזב את ארץ מצרים כמשה. לפי הפירושים האחרים, אהרון מדבר באופן רהוט בניגוד למשה אחיו.

אנו רואים שמגבלתו של משה יוצרת מודל חדש של דיבור כפול. דיבור משה נמסר לאהרון אחיו, וזה מוסר אותו מחדש אל פרעה. מסלול הדיאלוג והשכנוע עובר דרך השניים בו -זמנית. לאהרון העוצמה לומר דברים החסרה למשה.

זוהי מערכת יחסים ייחודית לפיה האח הגדול, מעביר ומוסר את דברי האח הקטן.

התיווך, שיתוף הפעולה בין השניים, באמצעותו מתבצעת חלוקת הידע ומסירתו. הצורך הוא לדבר תחילה דווקא אל האח, ולא אל פרעה -מושא הדברים. נדגיש כי אין זו תקשורת לקויה ('טלפון שבור') אלא להיפך. הכפילות בין משה לאהרון איננה מערערת את המסר ולא מחלישה אותו.

אהרון מבין ותופס את המסר בדרכו, ולמעשה פועל ומפרש מעצמו את דברי משה ומאפשר לבטא אמירה מעוצבת.

באופן זה אין שיח או עימות ישיר בין משה לפרעה הסמכות המצרית העליונה. מדובר בשינוי כללי מערכת היחסים בארמון המצרי. נוצר מרחק ופער בין פרעה למשה באמצעות אהרון.

אי ההתעמתות הישירה, מאפשרת גם זמן מחשבה למשה להגיב ולצאת ממצב דינמיקת הקומינקציה המצרית השואפת למניפולציה דרך לחץ זמן.

באופן דומה ניתן לומר כי למשה 'דיבור קשה' אל העם בעניין העבדות והשיחרור ממנה, ויש למתן דבריו בפני העם.

מאחר שמדובר בנושא כל כך משמעותי וקריטי, יש צורך בעיבוד המידע על ידי אהרון, כי דיבורו הישיר של משה איננו ניתן להיקלט ולהישמע כפי שהוא על ידי העם.

'אהיה עם פיך'

נציין כי מוצע גם פתרון נוסף לבעיית משה, בדברי אלהים אליו: "ואנכי אהיה עם פיך".

אלהים יעזור למשה בדיבורו. זאת לומר כי הדיבור 'האנושי' איננו כולו 'טבעי', כזה הנשלט בידי המדבר אלא כולל מרכיב החורג ממודעותו של המדבר.

כך נאמר כי על משה לדעת שנדיבור יבוא ויופיע מעצמו, מכח המציאות הפוליטית והחברתית, ומתוך הקשר העימות.

משה מקבל תוספת רוח ועוצמה לדיבורו בגלל חשיבות שליחותו המביאה לנקודת מפנה בהסטוריה של העם.

המקרא מדגיש כי האמת ובקשת הצדק אינם תלויים בהכרח דווקא ברצף הדיבור וברהיטות הביטוי. לתביעה האולטימטיבית לחירות סמכות ועוצמה משלה, גם אם אין היא נאמרת בבהירות.

האמת הזו מגומגמת מול הדיבור הרטורי המצרי השוטף והקולח, ואת כל משמעותה היא מקבלת כאשר היא נמסרת אל הנמען – העם ופרעה.

על המחבר יואב לוי:

נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר בירושלים.

אני גר בפריס, מלמד טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שבתוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין הפסיכואנליזה.

#פרשתשמות #שמות

קהילה המסורתית נווה צדק

| 058-4610452

| nevetzedek.masorti@gmail.com

| רחוב שלוש 42 פינת אילת, שכונת נווה צדק, תל אביב

Chelouche St 42, Tel Aviv-Yafo

  • Facebook Social Icon

Kehilat Neve Tzedek @ 2017