היסטריה המונית - 'שלח לך'


היסטריה המונית - 'שלח לך'

שנים עשר איש נשלחים לסיור רגלי לתור ולרגל את ארץ כנען. המסע נמשך באופן סמלי ארבעים יום. מטרתם היא להכיר את אוכלוסיית הארץ, תנאי המחייה ומצבה הבטחוני. השולח, משה נותן הוראות מדוייקות למדי לגבי אופי השליחות. המרגלים חוזרים ומוסרים דבריהם למשה ולכל העדה. ואז נוצר קונפליקט חמור, כאשר מופיעה תלונת העם כנגד משה, המתבטאת בסירוב להתקדם ולעלות לכנען, ובתביעה לחזור מייד למצרים, תוך איום פיסי על משה ואהרון. תגובת העם נחשבת אולי לחטא החמור ביותר של העם במדבר לצד חטא העגל. אופיו ומורכבותו של הסיפור מקשים על מציאת הגדרה לחטא ואופיו, ולבירור מי האחראי(ם) למצב הזה ? לא קל לאתר גם את הסיבות והמניעים במהלכים המורכבים של הנסיגה מהחזון לכניסה לארץ כנען. ניתוח הסיפור מעלה אפשרויות פרשנות רבות לשאלה זו, ומעלה גם שאלות רבות נוספות (כגון האם היה פגם בהגדרת המשימה עצמה? האם בכלל היה בה צורך? האם העונש לעם היה בהתאם לחטאו?).

נציין תחילה כי דברי המרגלים החוזרים מכנען מופנים הן אל משה אהרון והזקנים, והן אל כל העם: "וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". מצב זה יוצא דופן, כי המרגלים פנו אל העם כולו, ולא אל משה בלבד, זה אשר שלח אותם למשימה. הם מציגים את האנפורמציה גם אל מי שלבסופו של דבר אליו היא מיועדת. כמו ההחלטה נתונה בידי העם לעלות לכנען או לא. מכאן שהעם שותף ישיר בהתייעצות. עניין זה משמעותי ביותר לגבי תגובת העם. בדיווחם אומרים המרגלים תחילה, כי ארץ כנען היא ארץ זבת חלב ודבש. ומדגימים באמצעות הצגת פירות הארץ. ואז הם מוסיפים עוד אנפורמציה על אופיו של העם: "אֶפֶס...כי עז העם". נדמה כי טון הדיבור הוא המעורר משמעות מסויימת ומכוונת המציגה רתיעה מסויימת. הם גם מתארים את חוזקם וגודלם של אנשי כנען כ'ילדי הענק'.

תגובת העם

לאחר דברים אלה, העם נכנס למצב 'טרום-היסטרי'. את תגובת העם אנו למדים דווקא מתוך דברי כלב בן יפונה (אחד משנים עשר המרגלים) כלפי העם: "וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל משֶׁה". הוא זה מנסה לפעול נגד חרדת היתר של העם מדברי המרגלים, ומבקש להרגיע אותם. נדגיש כי דברי העם אינם מובאים במקרא. מדובר אם כך בפחד דמיוני חריג של העם מאנשי כנען, שבגללו העם מסרב לעלות לכנען ומבקש לחזור למצרים. מעמד תלונה זה שונה באופיו מכל אירועי התלונות במדבר מיציאת מצרים לגבול כנען. בניגוד לתלונות אחרות שבמדבר ובמצרים, כאן אין מדובר באיום קונקרטי, אלא דווקא זה הרחוק מהעין. העם איננו מכיר ורואה את האיום באופן פיסי, כי הוא שייך למצב עתידי ולתחום הדמיוני המוצג על ידי המרגלים. פרשנותו המגזימה של העם לדברי עשרת המרגלים היא כשלילה גמורה של אפשרות העלייה לכנען. העם מבין את דברי המרגלים באופן ליטראלי ומגיב באופן לא מבוקר. משה איננו מגיב כלל לאירוע וגם לא אהרון. הם נאלמים כמו משותקים. אולי מאחר שמדובר במצב שאין להם כל ידיעה ברורה לגביו. אלה היכולים להעיד על אופיה של כנען הם המרגלים עצמם.

הזדהות המרגלים עם העם

נדגיש כי המרגלים עצמם מושפעים כבר מתגובתו החריפה של העם, ומגיבים גם לדברי ההרגעה של כלב בן יפונה. המרגלים הזדהו עם תגובתו הקשה של העם שפירש את דבריהם כמסר שלא לעלות לכנען (אף שאולי לא באופן לו התכוונו?). העם הוסיף את פירושו לדבריהם, ועתה המרגלים מרחיבים את דבריהם דווקא בעקבות דברי העם.

חגבים

בשלב הזה, לאחר תגובת כלב מוסיפים עשרת המרגלים מידע נוסף מטעמם שיהיה קריטי לגבי תגובת העם. " וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ"- המרגלים מציגים ביקורת קשה על הארץ. הדיבה אף היא קשורה לטון הדיבור, ולמעשה מבטאת הסתייגות מוחלטת. כך המרגלים יביאו פירוט נוסף לגבי אופיה של ארץ כנען: זוהי ארץ "אוכלת יושביה" . משמע רק החזקים בכנען שורדים לקיומם. החלשים מתים בארץ עצמה או מחוץ לגבולות הארץ. זוהי מסקנה מוטעית שאין לה על מה להיסמך. העם שכבר מכיר את המדבר הממית את ההולכים בו, אינו יכול שלא להיבהל. המרגלים מוסיפים מידע לגבי גודלם הפיסי של תושבי הארץ: "וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים." זהו ביטוי לתפיסת נחיתות הקומה של המרגלים. הם חוזרים על המלה 'נפילים', כך ארבעה ביטויים מתייחסים לגודלם של התושבים. גם זוהי הגזמה חמורה.

המרגלים מוסיפים בסוף דבריהם את דימויים החשוב: "ונְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים". המרגלים מרגישים ותופסים עצמם קטנים וחלשים מאוד (האם גם בגלל אופי הפירות הגדולים - אותם אין הם מכירים כלל?). הם מביאים ביטוי של הגזמה הנתפס באופן ליטראלי על ידי העם. (אנחנו כמו חגב, יצור קטן שניתן לאחוז בו ולאכול אותו בקלות). מכאן המרגלים משליכים ומסיקים שאנשי כנען הם אנשים גדולים מאוד כענקים. זוהי טעות בתפיסה, מסקנה והכרה שגויות כאשר המימד דמיוני הוא זה שגובר.

יותר מכךַ הטעות הדימיונית החמורה ביותר מופיעה בהמשך. הם מרחיקים לכת כאשר הם משערים כיצד הם נתפסים אצל האחרים: " וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם". זוהי היומרה לדעת מה האחר חושב עליי. השלכה על האחר את מבטי הפנימי המפוחד. זוהי היומרה הלא מודעת להכיר את האחר המופיעה מתוך חרדה היסטרית. ניתן להגדיר זאת גם כסוג של ניחוש וספקולציה, כמי שאין להם שום קשר ומגע עם אלה אותם הם רואים כענקים.

בכי היסטרי

תגובת העם לדברים אלה היא מיידית: "ותִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא". הבכי הקולקטיבי הוא כהתנהגות היסטרית המונית, ובא לידי ביטוי כאשר הקולקטיב כולו- העם, מתנהג באופן זהה כעדר כבשים. הבכי מדביק את כל העם. היסטריה המונית היא בדרך כלל תגובה התנהגותית משותפת בלתי נשלטת. כאן זהו הבכי המשותף, שאינו חדל כל הלילה. ההיסטריה היא תוצאת פרשנות היתר הדמיונית של העם. במצבו זה העם מבטא סירוב, אי יכולת לשמוע כל דיבור אחר, כמי שאינו יכול להישתחרר ממצב החרדה. שני המרגלים יהושע וכלב אינם כלל מצליחים לשכנע אותם ולשחרר אותם מהפחד.

עלייה מיידית

שינוי חלקי ביותר בתודעת העם יבוא לאחר תגובתו הקשה של משה. לאחר הכרזתו על מות העם במדבר, כחזרה על דברי העם : "לו מתנו במדבר". לאחר דברי הענישה החמורה והאיום הפיסי, העם המזועזע מתעורר מעט. זוהי כעין סטירת לחי פיסית, המאיימת עליו ומרתיעה אותו ומביאה אותו לחדול מהתנהגותו המרדנית במשה. עתה הם מתאבלים: "ויִּתְאַבְּלוּ הָעָם מְאֹד" . לכאורה הם הבינו את חטאם החמור. אך אין זה כך. מיד הם מגיבים באופן קיצוני מאוד, ומבקשים לתקן את חטאם ולעלות לכנען. זהו מעבר חד מאוד ממצב אחד למצב שני, תגובה קוטבית - מהרצון לחזור למצרים או למות במדבר לביצוע עלייה מהירה לכנען (בהתאם לכאורה לדברי ההבטחה של כלב והושע). מעבר זה דומה לאקסטזה הסטרית, כדחף בלתי נשלט למחוק את שרידי העבירה, כמו לומר לא היה כך מעולם.

הבושה הגדולה דוחפת למעשה פזיז.

למרות אזהרת משה: "אַל תַּעֲלוּ כִּי אֵין יְהוָֹה בְּקִרְבְּכֶם ", העם רוצה להוכיח על שינוי לכאורה בהתנהגותו, ולממש כבר ומיד את חזון העלייה לכנען: "ויַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּעֲלוּ ...הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְהוָֹה כִּי חָטָאנוּ." התגובה מעידה על כך שהעם עדיין לא הבריא כלל מ'מחלתו'. זהו מרכיב בסמפטום ההיסטרי, הדחף לפתור לאחת את הבעייה מתוך רגשות אשמה, ומתוך אותה תפיסה דמיונית שהובילה לחטא עצמו. העם עדיין לא מוכן נפשית להיכנס לכנען, והוא מתעקש להיכנס עתה לארץ :" וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת " . ניתן לראות בכך עלייה מתוך אופל – חושך, כפעולה היסטרית. העם מתנהג כמי שעדיין איננו רואה את המציאות כפי שהיא, וכמי שחסר איזון ביחס לרמת הדמיון, וביחס לדחף לרצות את האחר, ולהתנקות ממעשיו.

החטא ,שהוא המשכה של התגובה הראשונית, הינו קולקטיבי וטוטאלי, כל העם שותף לו. כך הסוף הינו בלתי נמנע, אויביהם מכים בהם: "וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה".

על המחבר - יואב לוי

נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר בירושלים.

אני גר בפריס, מלמד טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שבתוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין הפסיכואנליזה.


קהילה המסורתית נווה צדק

| 058-4610452

| nevetzedek.masorti@gmail.com

| רחוב שלוש 42 פינת אילת, שכונת נווה צדק, תל אביב

Chelouche St 42, Tel Aviv-Yafo

  • Facebook Social Icon

Kehilat Neve Tzedek @ 2017