רודפי הצדק - פרשת 'עקב'
הנביא ישעיהו בהפטרה (פרק נא) מזכיר לעם ששב לציון לאחר הגלות בבבל את זהותו המוסרית ושורשיו המשפחתיים. הוא קושר בין מוצא העם- הגינאולוגיה שלו, לבין המחוייבות לצדק ולאתיקה.
ראשית הנביא קורא ונותן כיוון מוסרי לעם: "שִׁמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק".
תביעה זו לצדק הוא משווה לכינוי 'מְבַקְשֵׁי יְהֹוָה '.
הרודף אחר עשיית הצדק ("המחזר לעשות צדק") הוא זה המבקש את ה'.
שנית הנביא קורא לעם להתבונן במקורו ולהכיר מחדש את הוריו הרוחניים. האב אברהם והאם שרה: "הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם". הזיקה המחודשת אל אברהם ושרה, היא היזכרות באב אברהם- המודל העיקרי במקרא לעשיית צדק ומשפט, שהוא המשמעות של היות מיוחס לזרע אברהם.
הפרשן 'עקדת יצחק' כותב: "והכוונה שיביטו באלו הענינים אל שרשם זה ואיך נהגו אברהם ושרה". אברהם הוא הצור, ושרה היא המקבת: "הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם".
דברי הנביא נקשרים ישירות לביקורת בפרשה בפי משה המכוונת לעם השוכח את כללי האתיקה והמוסר, בגלל תחושת עוצמתו, שאין לה גבול ומידה. בהיותו העם מדושן עונג, עשיר ללא בעיות כלכליות, הוא סומך על כוחו בלבד, ומרגיש שהותר לו לעשות ככל העולה על רוחו.
כך בדברי משה אל העם : "וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ ...:כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה ". השכחה העצמית של העם והעצמת חשיבותו העצמית הן חלק מתופעת "וְרָם לְבָבֶךָ"- היוהרה, הגאווה, בטחון עצמי מופרז.
הפרשן 'צרור המור' קושר בין השניים, בין העושר והיעדר הצדק.
אם חושבים רק על העוצמה הכלכלית שוכחים את הצדק:
"ולא יתגאה לומר כחי ועוצם ידי, שאם יחשוב כן יחשוב שהכל שלו.
ולא ירצה לעשות צדקה ממנו. כי יאמר: אני טרחתי בו ביום ובלילה שינה בעיני אינני רואה. ומה לי לחסר ממוני לתת לאחרים".
העם שוכח מה מקור עוצמתו: "צור ילדתך תשי".
כשנתבונן שוב בתביעת הצדק של הנביא ישעיהו נדגיש כי היא מצויה בזיקה לאמת. ההכרה וההתבוננות בשורשי העם הן הביטוי לחיפוש אחר האמת.
התביעה היא לחקות את איש האמת - אברהם. מכאן נובעת החובה והאחריות, להסתכל ללא פחד וחשש בעבר ובהווה. לגבי האמת, כך כותב יעקב אנטולי מחבר 'מלמד התלמידים' :"כי אין ראוי לאמת שתהיה בישנית ולא פחדנית מלקרוא האנשים" .
הנביא ישעיה המזכיר מחדש לעם את הגדרת תפקידו ומטרת קיומו, הוא כמו תובע לחצוב את האמת והצדק מהצור. פעולה זו היא כנגד שכחת העם המוזכרת מספר פעמים בפרשה :" פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ ..וְשָׁכַחְתָּ אֶת יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ... שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ . משה תובע מהעם לחיות במימד הנכון של זכרון, ולא להיכנס לסחרור של יומרנות, גאווה ותחושה של עוצמה ללא גבול -"זְכֹר אַל תִּשְׁכַּח".
דבריו אלה של הנביא ישעיהו בהפטרה ודברי משה בפרשה מהדהדים היטב את מה שקורה כיום לחברה הישראלית.
מה שהתחיל בישראל כבר לפני השבעה באוקטובר 2023, והחמיר לאין ערוך לאחר תאריך זה, מבטא את התפיסה של העם, "כוחי ועוצם ידי".
כיום החשיבה הישראלית כך בדיוק היא היסמכות על הכוח, בטחון בעוצמה הצבאית, הכלכלית, הטכנולוגית והפוליטית. בטחון יתר זה מביא לסטייה חמורה מהערכים והנורמות אותם מדגיש המקרא.
כמעט שנה שאנו במלחמה, וקיימת בחברה הישראלית אדישות גדולה לאספקטים המוסריים. במדינת ישראל לא נעשים כלל מאמצים לשאוף ולממש את עקרונות הצדק כפי שתובע הנביא ישעיהו. היעדר יישום כללי האתיקה נוגע לכל מישורי החיים, וכן לזה החברתי והפוליטי.
אנו רואים את התנהגות המערכת הפוליטית במלחמה ויחסה לאזרחי המדינה. אנו צופים בתפיסת האזרחים לגבי יחסם לאוכלוסיה הפלסטינית בעזה , ויחסם כלפי החטופים והחיילים. מנגד אנו מוצאים תמיכה בהתנהגות הפוליטיקאים חסרי המעצורים, ללא שום הבעת ביקורת כלפיהם.
הפעם זו גם ההנהגה הרוחנית -דתית העוצמת עיניים ואוטמת אוזניים כמו לדוגמה מנהיגי הציונות הדתית. תנועה זו נסחפה אחר כוחה ועוצמת ידה מבלי לרצות להבחין במציאות החדשה. היא חשה שבטחונה הגדול בעצמה שב אליה. חבריה, ביניהם רבנים, הם אלה אשר הולכים שבי אחרי כוחם הבלתי מרוסן. הם מתעלמים מפשעי הפוליטיקאים, דבקים בחלום משיחי רדיקלי, ומוותרים על ערכים שהחזיקו בהם מכבר. מאלה אשר טוענים שהם שואבים כוח מוסרי מהתנ"ך היינו מצפים לביקורת כלשהי על שמתרחש בחברה ובפוליטיקה. הם אלה שתמיד הזהירו מפני קריסה מוסרית וחשבו להיות למופת לחברה, עתה הם חסרי העזה, ושבויים בד' אמותיהם.
אנחנו כולנו כחברה יהודית איבדנו את חוש הביקורת המוסרי.
בישראל יש רבים אשר בעמדה עקשנית של "אני צודק תמיד". גישה אופיינית זו, נקשרת גם להיעדר האמת. אין הכרה כנה בשום מימד של אחריות. האשמת האחר היא הנורמה. מה שמביא גם לשחיתות סמויה וגלויה בכל מערכי השלטון. כנגד העמדה המקובלת של הצטדקות על כל דבר אומר משה בפרשה: "לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְישֶׁר לְבָבְךָ ...אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם". במקום לדרוש את האמת ואת הצדק, יש פעולה הפוכה של כיסוי וטשטוש האמת.
המצב הפוליטי חברתי העכשווי בישראל מביא אותנו להיזכר בבהלה בנבואות הזעם של ישעיהו לייבוביץ על מדינת ישראל, כבר יותר מלפני חמישים שנה, שחלקן כבר החלו להתממש.
על המחבר יואב לוי "נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר בירושלים.אני גר בפריס, מלמד טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שבתוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין הפסיכואנליזה וקליפה הגסה ודקה המלבישות ומכסות על בחינת נקודת פנימית הלב".
Comments