סדר ברכות - פרשת 'וישלח'

סדר ברכות - פרשת 'וישלח'

בסיפור בפרשה (פרקים לב-לג) חוזר יעקב מחרן מקום גלותו לכנען, ומקיים את פגישתו הדרמטית עם אחיו עשיו. בכך מסתיים מעגל חיים, כשאנו חוזרים עם שתי הדמויות לעבר הרחוק לילדותם ובגרותם המתוארים כמה פרקים לפני כן (כה וכז). יש לקרוא מפגש זה על רקע השוני הגדול ביניהם שהחל להופיע כבר בתחילת דרכם : "וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה" ולעומתו "וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם ישֵׁב אֹהָלִים"(פרק כה). בשלב שני בחייהם מוצג העימות הקשה בין השניים, עם קבלת ברכת הבכורה במרמה על ידי יעקב מאביו יצחק (פרק כז).

אם כך נשאל מה התרחש לאחר עשרים ושתיים שנות גלות יעקב בחרן, לשם הגיע בעקבות בריחתו מאיום אחיו עשיו להורגו? נראה מה ההבדלים בשני שלבי החיים השונים - האם האחים השתנו באופיים במשך זמן זה? ואם כן במה ?

הברכה 

סמוך לכניסתו לארץ כנען, לפני המפגש עם אחיו, יעקב מחפש לעצמו ברכה חדשה. ברכת אביו יצחק בכנען, שנלקחה מאחיו, איננה מספקת אותו עתה. הוא מחפש השלמה לברכה ההיא. חסר לו דבר מה. הברכה הנוספת שיקבל תבוא ממקור אחר, ממלאך, שהוא למעשה המראה לנשמתו. הברכה  כוללת את שינוי שמו של יעקב: "לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל". זוהי למעשה ההכרה בזהות החדשה של יעקב - הוא איש אחר. יעקב ניצב מול החובה להתמודד מיד עם כניסתו לארץ עם רוחות העבר. לא ניתן להימנע מכך. באותו רגע בו הוא עובר את הגבול הגיאוגרפי חזרה,הוא חוצה גם את גבולות הזכרון, ובוחן אילו שרידים מאירועי העבר נותרו נוכחים, ובמרכזם הקונפליקט הקשה עם אחיו עשיו.

יעקב מעוניין להיווכח ולהרגיש שהוא כבר אדם שונה ממי שהיה לפני שיצא לגלות. החלפת השם מיעקב לישראל מעידה על כך שמעתה יוכל להתייחס אחרת אל זהותו ואל עברו הבעייתי, כמי שעקב את אחיו ורימה את אביו. משך הגלות על אתגריה השונים הם שאיפשרו שינוי זה, הצורך בשינוי מופיע בדיוק לפני המפגש עם עברו, שיתבטא באמצעות המפגש עם אחיו עשיו בגבול כנען.

ראי הפנים 

כשעמד מול אביו יצחק לקבל את ברכתו, יעקב הסתתר בתחפושת שחיקתה את בגדי אחיו. אביו העיוור למעשה לא ראה אותו. עכשיו יעקב ניצב מול המלאך-המראה - פנים אל פנים.  המפגש "פָּנִים אֶל פָּנִים", כאשר פניו הגלויות מתבוננות, כדי לראות מחדש את שסירב להכיר בתוכו בזמן שקיבל את הברכה מאביו, וכן את התעלמותו מהפגיעה הישירה באחיו עשיו. עתה גם יעקב יראה את פני אחיו 'פנים אל פנים'.

נוסיף עניין אחר כי בקבלת ברכה זו, יעקב הוא זה היוזם והתובע לעצמו את הברכה, לעומת ברכת יצחק אביו, אז אמו רבקה היא שדחפה אותו לקבל את הברכה מאביו.

לתת ברכה 

יעקב פוגש את אחיו עשיו אשר בא לקראתו. יעקב החוזר עם משפחתו הענפה מחרן, חש עצמו מבורך במידת רבה, כמי שהתעשר, התבסס היטב והקים משפחה למופת. הוא מכיר במצבו הייחודי הזה ואומר : "כִּי חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל". זו אחת הסיבות שבגללה הוא מבקש לתת לאחיו עשיו מתנות, אף שאינו יודע בדיוק מהו מצבו הכלכלי של אחיו. יעקב נותן לאחיו את המתנות, אותן הוא מכנה 'ברכה': "קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ". אבל פה ה'ברכה' בפי יעקב מציינת את המשמעות המוגבלת של מתנה. להזכיר לנו כי יעקב לא וויתר על ברכת אביו, אליה הוא לכאורה רומז. מעשה הנתינה בא כדי לכסות סמלית על מה שגרם לאחיו, ולכפר על רגשי האשמה הסמויים בליבו. לכן באופן לא מפתיע הוא מפציר באחיו לקחת את מתנותיו. המתנות הן כדמי השתקה כדי שעשיו לא יחזור להרהר בעבר, וכך יעקב אומר לאחיו:" רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵנִי".

עשיו האחר?

האם עשיו שינה פניו ? האם הוא סלח או שכח את הסכסוך הקשה עם אחיו? המקרא לא מפרט. אך נדמה כי עשיו שכח את אירועי העבר בניגוד לאחיו יעקב. כך הוא מתואר בפגישתו עם אחיו יעקב: "וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ". עשיו חי במסגרת חיים כזו שאיננה מעוררת אותו לעשות חשבון מתמיד עם העבר, פריבלגיה שנותרה לאחיו יושב האהלים. עשיו עתה לא מבקש ברכה, ואין בו כעס כפי שהיה בו לפני שגילה שאחיו גנב לו את הברכה: "וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ אָבִיו". עשיו הוא כאיש שטח הנע ונד, ותנועות אלה הובילו אותו כנראה לשכחת הפגיעה בו בעבר. ייתכן גם כי הוא יודע כבר שאת אשר אירע אין לשנות, וכי גם נקמה מאוחרת לא תועיל לו עתה, כאשר אחיו מתנהל לו לאיטו עם משפחתו ורכושו הרב.

אך אנו רואים כי כאשר יעקב מפציר באחיו לקחת את מתנותיו, ועשיו לוקח את אשר אחיו נותן לו. עניין זה מעיד, למרות הכל, על ההיזקקותו של עשיו לאספקט החומרי- קונקרטי של החיים. זאת להזכיר לנו את ההשתוקקותו למאכל העדשים האדום- "הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה"- אותו קנה מיעקב אחיו, כאשר חזר מן הציד עוד בהיותם צעירים בכנען. עשיו לא חש בכפל משמעות המלה 'ברכה' בפי אחיו יעקב. עשיו לוקח מידי יעקב ומוצג כמי שמוכן לקבל עוד ועוד. בקבלת המתנות מאחיו, הוא מוכיח שבעצם יעקב מבורך יותר ממנו.

עשיו מגיע לפגישה עם יעקב "וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ"- לפי המפרשים :"וְאֵין זֶה אֶלָּא לְהִלָּחֵם". אין מדובר פה במסע רגוע עם משפחתו. עשיו אמור לנוע, לנדוד ממקום למקום, כאן עם ארבע מאות אנשיו, אותם הוא מנהיג ככוח פוליטי -צבאי. עשיו כאיש מלחמה, כמו בהמשך לדבריו בצעירותו כאיש ציד בשדה : "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו: הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת". לעומתו יעקב הוא איש משפחה, "יושב אוהלים", הנע בתנועה איטית מאוד המתחשבת בילדיו החלשים, והמחפש דווקא מקום קבוע לשהות בו.

הפיוס והפרידה 

שני האחים השתנו במידת מה, אך לא נפרדו מגורלם בתחילת דרכם. לא חל שינוי מוחלט או מהפך באישיותם. הם יותר מבטאים בהתנהגותם מימד של התבגרות עם הגיל ונסיון הזמן. יעקב עדיין איש תם במובן מסויים, ואחיו עדיין איש ציד במובן אחר. השניים למרות הכל מגיעים לדרך הפיוס וההשלמה: "וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ". העבר נשאר במקומו, וזכרון האירועים הבולט אצל יעקב איננו מחבל בהליך הפיוס העכשווי בין השניים.

למרות כל זאת המקרא מקפיד ומדגיש מאוד את ההפרדה בין השניים, כמו היתה הכרחית מנקודת המבט המקראית. אף שעשיו מבקש ליצור קרבת יחסים עם יעקב אחיו ומציע להציג בפני אחיו את החשובים באנשיו: "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אַצִּיגָה נָּא עִמְּךָ מִן הָעָם אֲשֶׁר אִתִּי"- יעקב מסרב לכך, הוא אינו מעוניין להכיר את האנשים המלווים של עשיו :"וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי".

בסופו של המפגש בין יעקב לעשיו, כל אחד מהאחים הולך לארצו שלו. עשיו חוזר לארץ אדום :"וַיָּשָׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ שֵׂעִירָה". יעקב מגיע לשכם: "וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן". האם יש בהתרחקות הפיסית והנפשית בין השניים, פספוס של הזדמנות ייחודית לקיום קשר חיובי ובונה  בין הצאצאים של יעקב ועשיו - שני העמים , ישראל ואדום?

על המחבר יואב לוי  "נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר בירושלים.אני גר בפריס, מלמד טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שבתוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין הפסיכואנליזה וקליפה הגסה ודקה המלבישות ומכסות על בחינת נקודת פנימית הלב".