משה בגבורתו - "פרשת ואתחנן"




משה בגבורתו - 'פרשת ואתחנן'


העם לקראת סוף המסע המדברי, והוא חונה על גבול ארץ כנען, בעבר הירדן אל מול המדבר. ואנו קוראים בתחילת ספר דברים על משה המספר מחדש את קורות העם מיציאת מצרים עד כה - לפני הכניסה לארץ.

פרשת 'ואתחנן' נפתחת דווקא בתיאור פנייתו של משה אל אלהים בתפילה בעניין ההרשאה לכניסתו לארץ כנען.

מה מבקש משה מאלהים? ומה ניתן ללמוד מהתשובה לבקשתו ותגובתו שלו לדחיית הבקשה?


התפילה

משה מתפלל אל אלהים:" וָאֶתְחַנַּן אֶל יְהוָֹה בָּעֵת הַהִוא". הוא מבקש אך לראות, לא יותר מכך, את הארץ המובטחת לבני ישראל:

"וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן".

אין הוא מבקש לשהות בארץ, וגם לא להיקבר בה, אלא רק לעבור במשך מספר ימים ותו לא, ואולי אף רק לחצות את גבול נהר הירדן כדי להסתכל מקרוב, וכבר לחזור למדבר- לערבות מואב.


תפילתו היא של זה היודע כבר שאיננו יכול להוביל ולהנחיל את העם לארץ ישראל. כך נגזר עליו. אין זאת בגלל חטא כלשהו שעשה.

אילו היה מדובר בחטא היה מקום להתוודות ולבקש סליחה ורחמים.

משה מכיר בכך שאין לו תפקיד ומשימה בארץ, אין הוא משתייך כלל לשלב החדש בחיי העם בארץ. הוא מבטא את הסכמתו להפרדת הרשויות בין הובלת המסע במדבר בדרך לארץ כנען לבין הכניסה למקום הכיסופים והמימוש של העם– ארץ כנען.

כל שנותר לו עתה הוא להתבונן ולהכיר את הארץ ברגליו.


תפילת משה ייחודית היא במקרא.

בדרך כלל התפילות במקרא באות בעקבות צרה ומצוקה (כמו עקרות או מחלה) או לפני יציאה למלחמה. זוהי בקשה פרטית פעוטה.

המקרא מביא תפילה זו לומר שמשה יודע שניתן לבקש ולשנות החלטה שניתנה, ובוודאי גם להצביע על החשיבות בדחייתה כפי שנראה להלן.


בתחילת פנייתו אל אלהים, מתוארת עוצמתו הייחודית של האל - "גדלך", ולאחריה פירוט באמצעות שלושה מאפיינים: 'ידך החזקה', 'מעשיך' ו'גבורתך'.

כך יוצא כי על האל הגיבור להעניק רשות כניסה ומעבר לארץ, אין מדובר בביצוע נס כלשהו, או בבקשה 'פנטסטית' אחרת.

זוהי בקשה מוגבלת ביותר, להתיר לו ללכת ולסייר מקרוב בארץ כנען.

ניגוד בולט קיים בין הזכרת מעשי האל בעבר לבין בקשת משה הצנועה.


'להתעבר'

משה מתאר את תגובתו של אלהים נוכח בקשתו לחצות את הירדן:

"ויתעבר ה' בי". אלהים כמו כועס על משה, ואלהים מסרב לבקשתו, "וְלֹא שָׁמַע אֵלָי ", ובאופן חד משמעי קובע : "כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה".

הביטוי הנדיר "ויתעבר", נפרש אותו כמי שעבר על גבולו, חרג ממידתו וממה שראוי. אלהים מחמיר עם משה יותר ממה שראוי היה.

משה מוחרג דווקא שלא לטובתו. זאת גם מאחר שעל משה להוות דגם ומופת לעם, אלהים איננו מקל עליו בקבלת בקשתו.

('מדרש תנחומא', קושר זאת לכך שאין להקל כלל לגבי דיין שמועל בתפקידו).

כעס אלוהים הינו ביחס לגדולת האדם, וכך מפרש רד"ק , כל מי שחשוב יותר נענש בחומרה רבה יותר : "עברתך יותר כשיחטא מעט".


הסליחה לעם

משה מסביר כי נאסר עליו להיכנס לארץ דווקא בגלל העם: 'למענכם'.

(פרשנויות שונות ניתנו וביניהן : 'עוונותיכם', 'לטובתכם', 'לכבודכם').

הסיבה לדחיית בקשת משה היא חולשת העם והתנהגותו החוטאת. מכאן נוצר מצב יוצא דופן, כמו היתה אפלייה בין משה ובין העם. הוא משלם על חטא לא לו, והם לעומתו נכנסים לארץ,

כפי שכותב 'צרור המור' (רבי אברהם סבע מאה 15 – קסטיליה):

"דבר זה זר מאד, שבני ישראל חטאו וגרמו למשה לחטוא... והם נכנסו לארץ והוא נשאר חוצה לארץ".

אך פה מקבל משה את דינו הנתלה דווקא בעם שפגע בו, ובכך הוא מעיד על יכולת ההקרבה שלו למען העם.

לפי 'צרור המרור', משה היה 'ראוי' ליטור איבה לעם לעולם בגלל שהעם מנע ממנו להיכנס לארץ, ויכול היה משה להסתייג מלברך אותם לפני מותו בערבות מואב. למרות כל זאת מברך משה את העם, כפי שמתואר בסוף ספר דברים.

התואר 'איש האלהים' המיוחס למשה משמעו הוא מוסיף ומפרש 'צרור המור': "להורות שהיה רועה נאמן והניח צרכי עצמו בשביל צרכי ישראל".

זוהי יכולת הוויתור על הפגיעה בכבודו מצד העם, המחילה והמשך הדאגה המוחלטת לכל צרכי העם.


ההשלמה

לאחר תגובתו של אלהים לדברי משה: "רב לך", היינו אין לך לפנות אליי יותר, מקבל משה בשתיקה את גזר הדין ואת כעסו של אלהים.

אף שיש משהו כמו שרירותי או מוגזם בקביעה האלהית שהוא לא ייכנס לארץ, הוא מכיר בגבולות הדיאלוג והבקשה, ובמחיר שעליו לשלם לטובת העם.

משה איננו עומד על דעתו, ואין הוא מתווכח כפי שעשה בעבר במצרים ובמסע במדבר כשהגן על עם מול אלהים.

אם נאמר כי אלהים 'התעבר', חרג ויצא מגבולו, כדי שמשה לא יעבור את הגבול הגיאוגרפי, הרי משה להיפך, שמר על איפוקו ולא חרג והתריס כלפי מעלה. הגבלת יתר עצמית זו, אי המשך התחינה, מצביעה על גדולת משה -"היא כבודך ותפארתך" כותב 'הכתב והקבלה' (מאה 19, פרוסיה).


כוחו של משה הוא בקבלה ובהשלמה עם גורלו, בכך הוא זה שהינו הגיבור העיקרי פה. דבריו בתפילתו על אלוהים הגיבור והחזק, מתאימים גם להיאמר על משה עצמו כפי שכתוב בסוף ספר דברים:

"וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה משֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל".

לכבוש את התגובה, לאמץ את הגבולות המושתים עליך, ולרסן עצמך הם ממאפייני המנהיג האידיאלי.


בסוף הסיפור מופיע הציווי על משה להעביר את שרביט ההנהגה ליהושע ממשיכו: "כִּי הוּא יַעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה".

תמה שליחות משה. אין הוא נאחז בקרנות המזבח כדי להישאר בתפקידו.

להיפך, הוא מקיים את ההוראה הניתנת לו: "וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ". מכוחו ועוצמתו, ללא היסוס, מעניק משה לממשיכו בהנהגה.



על המחבר יואב לוי:

"נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר בירושלים.אני גר בפריס, מלמד טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שבתוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין הפסיכואנליזה וקליפה הגסה ודקה המלבישות ומכסות על בחינת נקודת פנימית הלב".

33 צפיות

קהילה המסורתית נווה צדק

| 058-4610452

| nevetzedek.masorti@gmail.com

| רחוב שלוש 42 פינת אילת, שכונת נווה צדק, תל אביב

Chelouche St 42, Tel Aviv-Yafo

  • Facebook Social Icon

Kehilat Neve Tzedek @ 2017