לא להתרגז, כן לסלוח - פרשת 'ויגש'

לא להתרגז, כן לסלוח

פרשת 'ויגש'

לאחר שיוסף מחליט במבחן שהעמיד את אחיו, שבנימין הצעיר ייכלא לאחר שלכאורה גנב את גביע הכסף של יוסף, באותו רגע יהודה פונה אל יוסף, ובנאומו מציג עצמו כחלופה, הוא זה אשר ייכנס למאסר במקום אחיו בנימין. יוסף שלא יכול עוד להתאפק, מתגלה, חושף את זהותו, ומגיב בהתפרצות רגשית כלפי כל אחיו : "וַיְנַשֵּׁק לְכָל אֶחָיו וַיֵּבְךְּ עֲלֵהֶם". הוא מוסיף ואומר לאחיו הנדהמים :"וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה". לאחר מכן הוא משלח את אחיו חזרה לארץ כנען. הוא מעניק מתנות "חֲלִפוֹת שְׂמָלֹת", לאחיו ולאביו, ומעמיס את עגלותיהם "מִטּוּב מִצְרָיִם".יוסיף מוסיף משפט אחד : אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ". מה מובנו של משפט עמום זה?

פרשנויות רבות ניתנו למשפט.

אחת מהן היא, אל תחששו מן הדרך, אל תפחדו, עם הרכוש הרב שלכם.לפי פירוש אחר- אל תחששו מן העתיד. הפירוש המקובל ביותר הוא שאומר יוסף לאחיו: היו נינוחים, אל תתעסקו בנושא מעשיכם כלפיי בעבר, הניחו את כל השאלות בענייני, אל תריבו ביניכם על השאלה מי אחראי ומי אשם יותר ממשנהו, ואל תכעסו יותר על עצמכם. כמו יוסף אומר המשיכו בחייכם כמו מאומה לא קרה.

הסליחה

נדמה שהפירוש האחרון הוא הנכון יותר, ולמעשה יוסף מבקש לפייס את אחיו. יוסף הגיע לידי הבנה שהאירועים הקשים בעברו הובילו אותו לגורל אליו יועד. לכן הוא סולח לאחיו, אך מבלי להגיד זאת להם במפורש .הסליחה גם נובעת מכך שהאחים הוכיחו שהם עברו שינוי נפשי פנימי משמעותי ושכבר התחרטו על מעשיהם הפליליים. מעמדו הגבוה של יוסף ותפקידו היו יכולים לאפשר לו להעניש קשות את אחיו, אך כאן הם דווקא מקלים עליו את הסליחה – אין הוא עוד יותר זה הפגוע, אלא להיפך אדם שנמצא בעמדת כוח והשפעה רבה.

אי הבנה

למרות דברי יוסף והתנהגותו כלפי אחיו, אין האחים מבינים כי יוסף כבר סלח להם והתפייס איתם. הם יחזרו שוב למצרים עם אביהם יעקב, וישהו בה לאורך זמן. לאחר מות האב יעקב, מגיבים האחים באופן מפתיע החושף את רגשות האשמה הכבדים החבויים אצלם. הם חוששים שיוסף יפגע בהם בצורה זו אחרת ויבקש את נקמתו על אשר עוללו לו כאשר היה עדיין נער. הם סוברים שיוסף לא סלח להם כלל ועיקר, ואומרים לעצמם."לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ",בעקבות זאת הם מספרים ליוסף בדיה, לפיה אביהם יעקב ציווה על יוסף לסלוח להם. מופתע מדבריהם , יוסף בתגובתו מפייס אותם שוב לאחר השנים הרבות, ומרגיע אותם מפני חששם: "וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם".נדגיש כי יוסף לא הטעה את אחיו מלכתחילה, למרות שלא השכיל לפרש את דברו. הספקות ותחושת האשמה הם שכירסמו בלב האחים, ולא התירו להם מנוח נפשי.

הרצון לפיוס

כמה דורות לפני כן, אנו מוצאים סיפורים על מקרים דומים של מאבק בין אחים. יצחק וישמעאל קברו יחד את אביהם אברהם:" וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו אֶל מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה" ואין מצויינת שום בעית יחסים ביניהם. בין השניים התעורר קונפליקט שכרוך היה במעמדם בפני אברהם אביהם. בעקבות התעמתות זו, ישמעאל גלה מבית אברהם מפני אחיו יצחק. בעיית היחסים המתוחים נפתרה אם כך לאחר שנים רבות, ללא שהיה צורך בתהליך התפייסות מפורש וגלוי.

עשיו ויעקב התפייסו גם הם לאחר שנים רבות בהן שהה יעקב בגלות חרן מפני אחיו. הפיוס נעשה בחזרת יעקב לכנען מבלי שהוא יבקש סליחה באופן מפורש מאחיו עשיו על מעשיו כלפיו בצעירותו:"וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ". כמו העבר הרחוק והכואב כבר נשכח. המקרא מודע לקושי הפסיכולוגי גדול להעניק סליחה מפורשת בדיבור מצד מי שנפגע – כמו במקרה של יוסף. ההתנהגות מחליפה את הדיבור החסר. כמו כן להיפך, אנו מוצאים קושי לבקש סליחה במקרה של יעקב ביחס לאחיו עשיו. למרות קשיים מהותיים אלה, מעשי גיבורי שלושת הדורות מבטאים את העיקרון המרכזי אליו חותר המקרא, שאיפה לפיוס בין אישי ומשפחתי, חיפוש אחר הסליחה וההשתחררות מהעבר הכובל. זהו אידיאל קשה מאוד למימוש, כי זכרון הפגיעה הכואבת צורב בגוף ובנפש ומסרב למנגנון הסליחה. למרות כל זאת המקרא מציע להימנע מנטירת טינה, נקמה או שנאה. משאבי ותעצומות כוח הפיוס עדיפים על רגשות הנקמה או הענישה.

על המחבר יואב לוי  "נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר בירושלים.אני גר בפריס, מלמד טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שבתוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין הפסיכואנליזה וקליפה הגסה ודקה המלבישות ומכסות על בחינת נקודת פנימית הלב"