'חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם'פרשת 'ואתחנן'

'חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם' פרשת 'ואתחנן'

בפרשת 'ואתחנן' משה חוזר ומספר על קורות העם במדבר מיציאת מצרים עד גבול כנען. הוא מזכיר שלבים שונים במסע המדברי ואירועים חשובים, כמו מסירת התורה על ידו:"רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים". לאחר שציין את ההכרח הבסיסי לשמור על החוק, הוא מדגיש את טיב החוקה שנתן ואת אופיה. חוק התורה מתואר פה דווקא דרך הצגת העמדה המפתיעה של העולם ביחס אל מקיימי החוק – עם ישראל. על העולם, העמים, לראות ולהיווכח בחכמת עם ישראל ובבינתו: "ושְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים". זאת לומר כי העולם יסתכל במעשי העם, ויגיע בעצמו להערכה ולמסקנה ויאמר: " רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה". הציפייה המקראית היא לשמוע את קול העולם – הגויים - המכיר בתכונת הייחודית של העם בחכמתו ובבינתו.

נדגיש כי אין מדובר בציווי ישיר על העם להיות חכמים, אלא זהו תנאי יוצא מעשייתו של העם, אותה ניתן לבחון ולהכיר בבירור. שנית אין זה על עם ישראל עצמו להכיר בחכמתו, אלא דווקא על העולם להצהיר ולאשר תכונות אלה. הכרזה עצמית על חכמת העם, בעצם תסתור את הכלל המקראי :"אל יתהלל חכם בחכמתו".

ללא אישורו של העולם המתבונן בעם - אין הכרה במעמד זה של העם.

החכמה צריכה להיראות בפועל, במציאות לעיני כל, באמצעות מעשים ודיבורים.

עתה נשאל מהי החכמה המצופה מהעם? איך נגדיר את אופיו של החוק?

האם החכמה קשורה לפסוק הסמוך המדבר על הגדרת התורה כ'חוקים ומשפטים צדיקים'?

אסטרונומיה ומדעים

נציין שיש פרשנויות רבות לאופייה של החכמה, נציג להלן ארבע מהן.

אחת הפרשנויות הראשונות מובאת ב'מסכת שבת', ומציגה דווקא נושא נדיר יחסית, השמור למתי מעט כאשר התלמוד מצטט מפורש את הפסוק שהבאנו לעיל. החכמה היא היכולת להתבונן בטבע הקוסמוס, היינו במערכת הכוכבים, לעסוק במדע האסטרונומיה :

"אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: מנין שמצוה על האדם לחשב תקופות ומזלות? – שנאמר: "ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים". איזו חכמה ובינה שהיא לעיני העמים?

הוי אומר: זה חישוב תקופות ומזלות".

פעולה זו של התבוננות במערכת הכוכבים ובמהלכ , בלשון התלמוד 'חישוב תקופות ומזלות', היתה למעשה נדירה מאוד בקרב היהודים ברוב מהלכה של ההסטוריה. אין דוגמות מרובות בתלמוד לעיסוק בכך. האסטרונומיה היא מדע חשוב בעולם העתיק שיש לו גם משמעות דתית ורוחנית. נדגיש כי הידע האסטרונומי הוא קשה מאוד להשגה. ייתכן כי רבי יוחנן רואה תועלת בעיסוק זה הן כבמטאפיסיקה מחד, היינו הכרה בעולם האל, ומאידך הוא מוצא הקשר התועלתי של חישוב חודשי השנה. יש מפרשים שזהו 'סוד העיבור', הוא חישוב השנה היהודית.

חכמת האיחוד

לפי פירוש נוסף הדגש במקרא הוא על זהות התורה הנתפסת כחכמה.

לכל המצוות לפיכך יש הגיון ומובן ברורים הנגישים לכל.

עושי המצוות מעידים על החכמה המעשית והרוחנית הנובעת מקיום החוק.

לחוק השפעה אפקטיבית על העושים אותו. המקיים את החוק נשמר ומוגן.

מימוש החוק כמו נותן אור שבא מהחכמה והבינה הגלומים בו.

בניסוח שונה, התורה מבטאת חיבור ייחודי בין השניים: הרוח והגוף.

היא מערכת חוק המהווה שילוב של חכמה עיונית ומעשה ביחד. חיבור זה יוצר איזון נדיר המתבטא בעיקרון המופיע בפסוק קודם: "חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוםֹ". החיים הם מימוש האיחוד בין מגמות נוגדות, והתורה יוצרת אחדות זו במישור הנפשי הפרטי והקולקטיבי.

יכולת המחשבה המשפטית

לפי פרשנות זו העם החכם והנבון, הוא זה לו יכולת מחשבתית משפטית יוצאת מן הכלל. מתוך אהבתו לתורה, הוא מסוגל לפרש את החוק בדרכים שונות ומנוגדות. לעם עושר ראייה של אופני הבנה שונים של הכתוב.

כך מובא ב'מדרש קהלת': " 'מי כהחכם'- אלו ישראל....שהיו יודעין לדרוש את התורה לארבעים ותשע פנים טהור וכנגדן טמא". תשעים ושמונה תרוצים בשני הכיוונוים המעידים על יכולת קריאה ופרשנות נדירה.

רק מי שקרוב לרוח תורה יוכל להפגין ידע משפטי כזה.

חוק וצדק

יש הקושרים את התואר הייחודי המיוחס לעם כ'עם חכם', לעשיית הצדק.

הביטוי יוצא הדופן "חוקים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִים"- מתפרש כביטוי לחכמתו ובינתו של העם. החוק איננו רק תלוי זיקה לעקרונות המשפט הכלליים, אלא ניצב כתנאי לעשיית צדק. בלשונו של רש"י : "חקים ומשפטים צדיקם - הגונים ומקובלים". החוק כבר מבטא בנוסחו את השאיפה לצדק.

לעשות צדק זוהי הדרגה גבוהה היותר, האידאלית ביחס למשפט.

מעטים החוקים המכוונים במפורש אל מימוש עקרון הצדק. בעשיית צדק אנו מכירים בייחודיות כל מקרה פרטי הבא לפני המשפט. הרדיפה אחר הצדק היא היציאה מתוך המסגרת התחוקתית הנתונה אל חיפוש אחר אידיאל שאינו פורמלי של התאמת החוק הכללי למקרה. אולי ניתן לראות דוגמה לכך במקרא בדמותו של שלמה המלך, החכם מכל אדם, השופט מחוץ לקטגוריות המשפטיות המקובלות.

התורה לפיכך מצווה על העם לא להסתגר בתוך עצמו ולא להתקיים בתוך בועה אטומה בעולם, אלא להיפך עליו להיות במגע עם עמי העולם כך שאלה יוכלו להיוודע ולהעיד על יכולת המחשבה של העם ואופי התנהגותו.

על העם לדאוג לכך שיהיה חשוף למבט החיצוני של העולם.

על המחבר יואב לוי  "נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר בירושלים.אני גר בפריס, מלמד טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שבתוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין הפסיכואנליזה וקליפה הגסה ודקה המלבישות ומכסות על בחינת נקודת פנימית הלב".