ברית שלום - פרשת פנחס
בערבות מואב מעבר לירדן זמרי משבט שמעון מעז לקרב אל כזבי האשה המדינית אל מול כל העם: " לְעֵינֵי משֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". על רקע זה - הנקשר גם לעבודת אלילים - פנחס הכהן מקנא לה', והורג את השניים. מעשה ההריגה מתרחש כאשר משה אינו יודע כיצד להגיב לאירוע הפומבי ויוצא הדופן של זמרי המתגרה גם בסמכות משה. פנחס הכהן פועל לפיכך על דעת עצמו, בהכירו את החוק המקובל וביודעו שמשה והקהל נוכחים במקום ועדים למעשהו.
לקנאות כזו הבאה לידי מעשה יש הצדקה משפטית -חברתית במקרים חריגים ביותר. פעולתו של פנחס נחשבת כנכונה ומתקבלת מאחר שמטרתה הגנה על הציבור והעם. האדם היחיד, כפנחס, רשאי לפעול באלימות מתוך הכרה ומודעות - ללא היסמכות ישירה על מוסדות המשפט - נגד מה שנתפס כמאיים על הערכים הבסיסיים של החברה ופוגע בה באופן מוחשי ומובהק. מאחר שפנחס הביא בהתנהגותו לעצירת המגפה בעם, הוא מקבל את שכרו, ברית שלום :" הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם".
מהי ברית שלום?
מדובר בהגדרה חדשה של תפקיד הכהן, מעתה יהיה על הכהן לפעול בדרכי שלום בלבד לטובתו של העם ולא בקנאות, עליו יהיה להימנע מלהשתמש באמצעי אלימות כלשהם נגד יחידים בעם.
גישה זאת מובאת בספר מלאכי (פרק ב') העוסק בתפקיד הכהן והלוי בחברה. הנביא מלאכי מוסיף את חובת הכהן להביא חיים לעולם מתוך זיקה לעשיית שלום: "בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם". הנביא מדגיש כי על הכהן ללכת בדרך היושר המביאה למצב של פיוס חברתי במקום בו הוא חי: "בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן". ברית זו מכונה בשם 'בְּרִית הַלֵּוִי'.
הקנאות היא לפיכך פעולה רגעית, חולפת, ויוצאת דופן. אין היא יכולה להיות פעולה חוזרת ושיטתית, אלא היא מתבקשת להתקיים כפעולה חריגה במיוחד. הקנאות אינה מבטאת את החוק הנורמטיבי שלפיו יש לפעול, אלא להיפך, את מה שנמצא לגמרי מחוץ לחוק המקובל שעניינו עשיית המשפט.
לפי פירוש חסידי ( 'אגרא דכלה'), פנחס התגבר על הנטייה הטבעית שלו לשלום ולפיוס, כפי הנוהג הכהני בעקבות מידתו של אהרון הכהן איש השלום. פנחס פעל באופן הפוך לטבעו- וזוהי גדולתו- כאשר כעס ופעל כמי שרוצה להעניש ולנקום. על מהפך נפשי זה קיבל פנחס את שכרו 'ברית שלום'.
מידת הקנאות (מלכים א' יט) המיוחסת לאליהו הנביא - המזוהה עם פנחס אצל חז"ל- נדחית לגמרי במקורות השונים. אליהו נאלץ להשתחרר מתפקידו כנביא, מאחר שהיה קנאי קיצוני, ופעל בחברה מתוך עיקרון המנוגד לעמדת החסד, החיים והשלום של אלהים.
הקנאות איפוא כשיטה איננה רצויה, להיפך, בחוסר איזונה היא מהווה מכשול בולט לקיומו המתמשך של העם ופוגעת במבנה ובמרקם החברתי, וכך מנוגדת לעיקרון החיים.
בהקשר ההיסטורי של תקופת בית שני, מסופר דווקא על נטייתם של הכהנים אז להיצמד לחוק הפורמלי הנוקשה מתוך קנאות.
גישתם חסרת הגמישות בבית המקדש, היא זו שגרמה לחורבן הבית השני (מסכת גיטין נו ע"א ). ברית השלום במקרה זה תבטא לפיכך דווקא את מחויבות הכהנים לפעול בקרב החברה בניגוד לפיתוי של שימוש בכוח ובקנאות שמעניק להם תפקידם הסמכותי ומעמדם האליטיסטי. עליהם להציב בפני עצמם את מידת הפשרה והמתינות כערך מרכזי, ולפעול לפיה.
הקדושה המלווה את הכהנים נקשרת לפיכך לעשיית שלום והבאת חיים לעולם. הכוהנים המהווים חלק משכבת ההנהגה של העם,
הם האחראים להביא את ברכת השלום, אם לא יעשו כך, ימעלו בתפקידם כדברי הנביא מלאכי, ויחללו את הברית בינם לבין אלהים.
על המחבר יואב לוי "נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר בירושלים.אני גר בפריס, מלמד טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שבתוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין הפסיכואנליזה וקליפה הגסה ודקה המלבישות ומכסות על בחינת נקודת פנימית הלב".
Commentaires