על ה'שכינה'פרשת 'תצוה'

על ה'שכינה' - פרשת 'תצוה'

בסוף הפרשה מדובר על השכינה שתשרה בתוך העם בסמוך לבניית המזבח והעלאת העולה: "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". אלהים כמובן איננו שוכן ממש במקדש, השכינה היא הביטוי למניפסטציה של אלהים, ונדגיש מיד כי קשה להגדיר את תוכנה או אופייה המדויק של חוויית נוכחות השכינה.

מכאן נבין כי המטרה העיקרית של הקמת המשכן היא להביא לנוכחות אלוהית מורגשת - היא השכינה. נזכור שרעיון זהה נמצא גם בפרשה הקודמת 'תרומה':

"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם".

אך בפרשת 'תצווה' מופיעים רעיונות שדווקא אינם נמצאים בפרשה הקודמת.

אחד מהם הוא הרעיון כי אלהים יכול להיוועד עם כל העם:

"וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל". לעומת זאת בפרשת 'תרומה' אלוהים נועד רק עם משה מבין הכרובים!

מה הכוונה במושג 'להיוועד'? האם הוא מצביע על 'פגישה' כלשהי?

משה שומע את הקול המדבר אליו מבין הכרובים, לכן נאמר עליו שנועד עם אלהים, אך קשה לומר על העם כי גם הוא שומע קול מדבר אליו.

בגלל קושי זה, יש המציעים לקרוא פה אחרת לגבי העם :במקום 'ונועדתי' יש לומר ו'נודעתי'. היינו העם ירגיש בשכינה, ורק כך יידע כי אלהים נוכח באופן זה.

כך נמנעת התהייה הנובעת מהרעיון שהעם כולו כביכול נועד עם אלהים.

מכאן עולה שאלת הזיקה בין השכינה לבין הידיעה, ורק נציין כי טיבה של חווית השכינה הוא בהיותה קשורה בתחושת וודאות וידיעה.

כנגד עמדה זו יש הרואים דווקא במפגש עם ה'לא ידוע' כביטוי של חוויית השכינה.

אך השאלה העיקרית היא, איך מגיעים למצב של תחושת הנוכחות של השכינה?

נדמה שמצב הקדושה של האדם הוא התנאי להימצאות השכינה וההרגשה בה.

אין קיומו של המקדש כשלעצמו תנאי מספיק להשראת השכינה.

איך מצליחים 'להתקדש'?

יש עמדה לפיה ההתמסרות, כהקרבה או נתינה אישית הם המביאים למצב הקדושה . זאת אומרת שנחוץ מעשה מתחדש אצל כל אדם באופן פרטי כדי לחוש בשכינה.

השכינה לפיכך תלויה בהכרח בפעולתו המתמדת של האדם.

היא איננה קבועה וסטאטית אלא רגעית וחולפת, ועומדת בזיקה ישירה למעשה.

לא ניתן לצפות לחוות את חוויית השכינה לאורך זמן.

נעיר פה כי יש הסבורים כי שני סוגי שכינה לפנינו. האחת שכינה אישית הנוכחת אצל כל יחיד, ולעומתה שכינה קולקטיבית המתייחסת אל העם כולו, ותלויה בערבות ההדדית בין בני ישראל. בעולמם של חז"ל, לאחר חורבן המקדש, תוארה השכינה כתלויה בעוצמת חווית הלימוד. זו היא ההתמסרות הנפשית במהלך לימוד התורה מתוך רצון להגיע לידיעה, להבנת הכתוב ולמשמעותו בחיים. באופן אחר זוהי התשוקה והדחף לחדש

ולקשור בין רעיונות ומקורות שונים, כדי ליצור מארג (טקסט) סרוג ומסודר של המחשבה. תשוקת הידיעה מביאה לתחושה הרגעית של 'התעלות רוחנית' היא הביטוי לשכינה.

 אפשרות אחרת לחוות את השכינה מוצגת דרך המפגש עם האחר, באמצעות הזולת. המפגש הזה יכול להפוך לאירוע בו נוכחות הזולת נתפסת כסוג של התגלות בתוך הווי החיים. באופן דומה מסופר לדוגמה לגבי רב יוסף, במסכת קידושין, אמר כי כאשר היה שומע את קול רגלי אמו המתקרבת, היה אומר: 'עליי לקום מלפני השכינה שבאה'.

על המחבר יואב לוי

"נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר בירושלים.אני גר בפריס, מלמד טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שבתוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין הפסיכואנליזה וקליפה הגסה ודקה המלבישות ומכסות על בחינת נקודת פנימית הלב".