יואב לוי
30 מרץ 20186 דקות
ליל הסדר - 'יציאת מצרים'
ב'ליל הסדר' מספרים מחדש את סיפור יציאת מצרים, על שלביו השונים.
יציאת העם ממצרים מתרחשת בלילה, בזמן המכה העשירית, כאשר אלוהים עובר בתוך ארץ מצרים, כך מתואר בספר שמות:
"וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה".
סיפור היציאה הלילית מוצג בספר 'שמות' בפרקים יא-יד.
בלילה מתרחשים מספר רב של מעשים ואירועים, חלקם בו זמנית.
הסיפור מפורט ועשיר מאוד בנושאים, והמבנה הספרותי מורכב למדי.
לכן נציין בקצרצרה כמה מהמאפיינים החשובים של סיפור היציאה ממצרים, כיחס לזמן, למוות וללילה.
נתמקד בנושא הלילה. נציין כי המלים 'לילה', 'בחצי הלילה' מופיעות פעמים רבות. כך נבקש לענות מדוע היציאה מתרחשת בזמן הלילה, ומה מובנו של הלילה?
יציאת מצרים מוזכרת גם בספרות הנבואה, והיא דגם הגאולה הקולקטיבית. הזיקה בין הגאולה במצרים לבין הגאולה העתידה מופיעה אף היא במקרא. בפרשנות המאוחרת הדגם הזה שימש גם לתיאור גאולת הנפש של היחיד. בכוונת פירושנו התימטי-מטאפורי להתייחס לשני מימדים אלה.
ההכנה
ראשית נדגיש אין יציאה ספונטנית או מקרית ממצרים.
כמו אירועים אחרים חשובים במקרא יש צורך בהכנה ממשית.
(לדוגמה אברהם ההולך לעקוד את בנו יצחק, מתכונן לכך שלושה ימים) יש צורך בהכנה נפשית ופיסית במשך מספר ימים,
החל מראש החודש, ארבע עשר יום לפני היציאה.
זאת במטרה ליצור תשתית נפשית, המגבילה ומצמצמת את פוביה והחרדה, ומחזקת את תודעת ההיפרדות מהמקום ומזהות העבד.
המקרא יוצא נגד אירועים דרמטיים מיידיים, היכולים להיחשב כתזזיתיים חסרי סדר ומבנה
ההתכוונות וההכנה הם תנאים הכרחיים ליציאה.
אין היציאה גם בריחה ממצרים, להיפך מודגש שיתוף המצרים במעשה ואף עידוד אקטיבי ליציאה.
.
החושך שלפני הלילה
החושך קודם ליל היציאה והוא הופיע כבר במכת ארבה, וכמובן במכת חושך. כך ניתן להבחין בשלושה שלבים שהם חלק מההכנה הכללית, הראשון במכת ארבה , המכסה את 'עין הארץ', מסתיר את אור השמש. השני הוא במכת 'חושך' שנמשכה שלושה ימים- ביטוי לחולשת אל השמש המצרי (אף שהיה אור לישראל).
והשלב השלישי הוא ליל היציאה ממצרים.
זאת לומר שההכנה לחושך בשני השלבים תביא להכרה כי מעתה החושך אינו עוד גורם מפריד, מסכסך ומאיים. העם מורגל בחושך.
על החושך ניתן להתגבר, והעם מוכן ללכת בחשכה בדרך לא נודעת עד סופה ( אף שבחשיכת הלילה יש גם מעט אור טבעי!).
'ליל שמורים'
"לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַיהֹוָה לְהוֹצִיאָם".
המונח 'ליל שמורים' ניתן להתפרש באופנים שונים.
זהו לילה שנשמר, היינו הוא יועד מראש למטרה ייחודית.
זוהי ההבטחה לפעולה בזמן מדוייק ומוגדר מראש.
בפרשנות הרבנית הלילה משומר מימי הבריאה, הגאולה כבר כלולה מעיקרה בבריאה עצמה. נדגיש כי זמן השיחרור גלוי וידוע מראש, בניגוד למתואר בברית החדשה ('מתי' כה 6).
ניתן גם לפרש כי הרגע המעבר עצמו מסוכן, ולכן יש להישמר בלילה הזה, כדי שגורל העם לא יהיה כזה של מצרים.
הלילה מסוכן כי ה'משחית' עובר, זהו דחף רגרסיבי, דחף מוות שמאיים על פעולת השיחרור, כמו בכל רגעי מהפכה חשובה.
אך נזכיר כי תנאי הטבע מקלים על שמירה זו, זהו ליל ירח מלא בתקופת האביב, החידוש והתרעננות הטבע המתעורר (המהווה רקע לא מפורש לאירוע).
להיות בזמן
המודעות לזמן נוכחת באופן יוצא דופן בכל סיפור יציאת מצרים.
כבר ההצהרה על תחילת החודש, שהוא ראש השנה, (האחד בחודש), ולאחריו ציוני תאריכים נוספים עשרה בחודש, ארבעה עשר בחודש, וציוני חלקי היום השונים: בין הערביים, לילה, חצי הלילה, אשמורת הבוקר, ולפנות בוקר.
נזכיר גם את שינויי הזמן הכלליים יותר כאמצע החודש, הירח מלא ותחילת האביב.
כך על קורבן השה להיעשות בדיוק במועד שנקבע : 'בין הערביים'.
יש לדעת ולהבחין בין גבול היום לזה של הערב, כהכנה למודעות למעבר הזמנים.
כן יש לאכול בחיפזון במשך זמן קצר, אין להתמהמה.
העם יצא חגור ואכל כשהוא עומד: "כָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח"
אין להמתין יותר מידי, אין לחכות עד הבוקר.
(לפי המדרש, חלק גדול מהעברים לא יצא ממצרים כי הוא לא התכונן).
אין בישול מתמשך של הבשר, אלא זהו צלי אש, משך הזמן הוא שקובע.
(נדגיש כי אין זה בשר 'נא', וגם לא מבושל במים כדי לציין את המתח הייחודי ויוצא דופן ברגע זה בין ה'תרבותי' –'מבושל', לבין ה'טבעי'-'נא').
באפייה הזמן קצר לתפיחת הבצק המצות, אין להאריך כבלחם רגיל. הזמן נמדד ליחידותיו הקטנות, כביטוי לאיסור על החמצת השעה.
בנוסף לכך מוצג איסור ייחודי על 'התענגות יתר' באכילה עצמות הבשר עד לשדם: "ועצם לא תשברו". זאת בכדי לא לשקוע באכילה, וכך לשכוח את את היציאה עצמה.
יש לסיים הארוחה, ואין להשאיר מאומה לבוקר, גבול זמן האכילה הוא מיידי.
הדיוק המירבי בזמן בא גם כדי ליצור מודעות חדשה לעבד העברי, שחייב לעצב יחס מהפכני לזמן המגדיר את מעמד בן החורין.
המוות
המוות מופיע בשלושה מקומות בסיפור, בקורבן השה, במכת הבכורות, ובמות המצרים בים סוף.
את המוות נפרש באופן סמלי כהפרדה, וויתור על האידאל המשעבד (ה'אחר הגדול') . הביטוי הבולט לשלטון הזמן המוחלט הוא המוות. (הסותר את שאיפת חיי הנצח של המצרים).
במכת הבכורות, המכה האחרונה, העם היוצא ממצרים הופך להיות לבכורו של ה',
כנגד העדיפות המצרית הטבעית הביולוגית.
במהפך זה מתודעת העבד לתודעת בן חורין , העם נחשב כבר באופן סמלי לבכור נבחר.
כך לאחר מכת בכורות, מצרים הופכת להיות בית קברות ענק.
העם יוצא מתוך המוות סביבו, אבל איננו צועד בתוכו, ואיננו חלק ממנו.
במקרה המוות השלישי- מצרים על ים סוף, זהו מות ה'אחר הגדול' השלילי, כאשר אז בא השיחרור ונולדת החירות העצמית.
עם 'מות' אובייקט האלילות המדומיינת, נוצר מרחב חדש לקיום עצמאי וחופשי.
לחצות את הלילה
"וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה"
ללילה כמה מובנים בסיפור היציאה.
ב'חצי הלילה' יוצא העם ממצרים ומתחיל בתהליך היציאה והגאולה.
היציאה לחירות משמעה התכוננות מתמשכת, העבד הנכון לצאת לחופשי יודע שעליו גם לעבור את הלילה.
כי אין מעבר חד וקיצוני ממצב שעבוד לקיומו כבן חורין, ועליו לבנות את מסלול היציאה מהעבדות.
יש להמתין בלילה למות הבכורות - סמל העוצמה האלילית המצרית:
"וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים".
הלילה הוא אולי הסמל למודעות להיות בחשיכה - היות עדיין עבדים.
בחצות הלילה ניתן לראות את נקודת ההתחלה של אור היום, מסלול הזמן העולה אל הבוקר. (ניתן לומר באופן סמלי ומטאפורי, כי העם נולד מתוך החושך, כתינוק היוצא מן הרחם, כשם שהיום נולד מהלילה).
כך יש לצאת עוד לפני שרואים את אור שחר.
הלילה הופך להיות מרחב עשייה ומעיד על עצמאות, חשיבות היציאה וההכרח בה. הלילה הוא מרחב זמן פנוי- שאליו יש להגיע, והתכלית הינה מעשית.
יש פשוט לצעוד לתוך הלילה, לחצות אותו כבמעבר חצייה, מתוך ידיעה שהדרך תוביל מעצמה למקום חדש.
כמובן שאין מחכים פאסיבית מבלי כל ידיעה, אלא להיפך יש התכוננות
והתכוונות מתוך הכרה ברורה של מהלך היציאה.
הלילה הוא כמבואה והמרחב ההכרחיים כדי להגיע ליום, הוא חלק מהיום.
הלילה אולי גם מאפשר לא להיחשף ולהיראות ברגעי המעבר לשיחרור מהעבדות, כאשר עדיין העבד לא הגיע למודעות של בן חורין.
כך במובן מה הוא נמנע מלראות את עוצמת מצרים והכוחנות שלה, הפרמידות, הארמונות, המקדשים, והשלטון המצרי המדכא כבר אינו כה מאיים.
הלילה החשוך מהווה כר פעולה מאחר שהעולם שקט ולא פעיל.
אם הלילה נושא משמעות פנימית ליציאה, הוא מסמל את עקרון הדחיפות, אין לחכות לאור היום המבטיח כדי להתחיל לצאת אל החירות.
השינה בלילה היא המטאפורה למוות, ויותר מכך הרי העבד רגיל לישון, וזקוק במיוחד לשינה רבה. הסירוב לשינה בלילה מעיד על חשיבות השיחרור מהעבדות. השינה היא כהתעלמות מן אפשרות הגאולה המובטחת והמופיעה בזמן מוגדר.
העירות בחצות הלילה היא עדות למוכנות נפשית והמודעות לנכונות לצאת אל החירות. (נציין כי לפי המדרש לא כל העם היה נכון ורצה לצאת מעבדות מצרים, ולכן רובו הגדול נשאר במצרים).
ללילה ביציאת מצרים מובן מעשי ופשוט.
נדגיש אין ללילה מעמד עצמאי, והוא מאבד פה אופי על טבעי המיוחס לו בתרבויות אחרות! בלילה הזה אין להתבונן בכוכבים וגם לא באור הירח.
אין הגאולה באה דווקא ברגע האחרון בלילה הקיומי, כאשר כבר נואשים מכל, כמו כלו כל הקצין והתקווה כבר אבדה כמעט בחושך המוחלט.
כי פה הגאולה קצובה ומוגדרת מראש ('ליל שמורים').
אין זו גם 'גאולה דרך הביבים', לפיה יש צורך להגיע עד לתחתית החשכה הקיומית כדי להיגאל (בדומה לתפיסת הנזיר הספרדי ז'אן דה לה קרואה שחי במאה ה- 16 וחיבר את ‘Noche oscura’ –'הלילה האפל').
לילה זה אינו דומה גם ללילה במחשבה הרומנטית במאה התשע עשרה. היא התגובה לתפיסת ה'נאורות' של המאה השמונה עשרה- Aufklärung. התפיסה הרומנטית רואה הכרח בלילה כשלעצמו, כאילו יש בו משהו חדש שיש לגלותו, משהו אינסופי, אור מיוחד המביא להתלהבות ספירטואלית. אין פה גם מסע אל תוך הלילה - אל 'האין סוף',
והגעה להארה רוחנית מיוחדת או התבוננות המביאה לחשיפת סודות.
מטרת המסע הנפשי היא להכיר שהלילה עצמו מוגבל וחסר משמעות יתר, הוא אך אמצעי משני. האירוע החשוב אכן מתרחש בלילה, אבל הלילה אינו מבטא כל מימד של גילוי או התגלות.
אין בתיאור הלילה 'מיסטריום' כמו שמודגש במסורת הנוצרית המאוחרת, וכפי שזה מתבטא במפורש עבור הנוצרים ב'חג הפסחא'.
(נציין כי מעמד הר סיני התרחש בשעות הבוקר ולא בלילה!).
אין פה עניין לחוויות מיסטיות או עיסוק כלשהו במסטיקה (בניגוד למסורת הקבלית המאוחרת).
כך אנו רואים כי באופן מפתיע אין משמעות הלילה פה כבאיסלאם ('לילת אל קאדר'), בנצרות ('ליל פסחא') או ליל ההתגלות בבודהיזם.
הגאולה איננה מסתורית ונעלמה , אלא יש לדעת, להכיר ולהתכונן אליה, ולעשות מאמץ מיוחד להשיגה בהקרבה סמלית .
בוקר אור
"וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר"
עם אשמורת הבוקר, האיום והסכנה שמקורם כבר בלילה -רדיפת המצרים אחר העם - נעשים מוחשיים יותר.
כמו אין יציאה משמעותית לחירות ללא כל עכובים או התנגדויות.
לפתע עולים הפחד, החרדה, הרצון לחזור מההתחייבות לחירות, הדחף לשוב אל הבטחון שבעבדות.
כך לפנות בוקר האיום נוכח וגדל, אך ההצלה באה דווקא אף היא 'לפנות בוקר'. הבוקר הוא המשכו הישיר של הלילה, והם מהווים יחידה אחת.
היום, נדמה יותר חשוב מהלילה, והוא יאפשר לראות בפעם אחרונה את המצרים נעלמים. מרחב הים נחצה ונבקע, ואליו ירד האויב המצרי, כך האלילות המשעבדת-'האחר הגדול'- שהופנמה אצל העבד, הובאה לביטולה.
על המחבר - יואב לוי
נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר בירושלים.
אני גר בפריס, מלמד טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שבתוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין הפסיכואנליזה.